דחייה

אני נדחה מרוב הא.נשים…
אני מסתובב ונדחה מא.נשים ואני מכחיש את זה.
זה מה שגיליתי על עצמי יום אחד לאחר סדנה שהעברתי מול עשרות א.נשים.

הטריגר היה דווקא ממחמאה לכאורה שקיבלתי מאחת המשתתפות שאמרה לי שלרוב היא לא מתמסרת להדרכה של גבר, אבל איתי היא הרגישה ממש בטוחה (עד כאן זה נשמע אחלה), שאני כמו מעל למי-ניות, לא גבר ולא אישה אלא אנרגיה נקייה שמביאה מודעות וריפוי.

רציתי להיות מוחמא מדבריה אבל משהו בבטן התכווץ לי ורק אחרי שהכל הסתיים, התיישבתי עם עצמי לבדוק מה קורה מבפנים. קלטתי שיש לי איזה צל שקשור עם המי-ניות שלי ועם העובדה שזה משליך ישירות על חיי האישיים כמו גם בקליניקה מול מטופלים. מסתבר שהאישה הזו נתנה לי מתנה גדולה.

פתאום יכולתי לראות שבכל התקופה ההיא ברגע שאני נכנס לכובע המטפל אני נהיה א.מי-ני. כל אזור האגן שלי מנוטרל ואני פועל רק מהלב ומעלה. ולא פלא. מהמקום הזה חשתי אהבה ואמפתיה לכל אחד ואחת שבאו לתהליכים איתי. יכולתי לראות את כאבם, את המיינד פאק שלהם ולהרגיש כמו מאמה תרזה ולא משנה כמה מכוערים או לא מקובלים בחברה האנושית היו הסיפורים שהא.נשים הביאו. הייתי שם איתם באהבה ובחמלה אינסופיים.

לקח לי זמן עד שהסכמתי להודות בפני עצמי שיש לי תיבת פנדורה מתחת לקו הפופיק שאני מהסס לפתוח. כשהסכמתי לחוש את האגן שלי גיליתי לתדהמתי שהוא 99% מהזמן מכווץ ושהוא משדר מסר אחר לגמרי מהלב. רק שעד אז לא נתתי לזה מקום בהכרה שלי כלל. כמו נקודה שחורה שלא ראיתי בעצמי.

הבנתי שזה הזמן לבחירה אמיצה והיא להתחיל להקשיב לרגשות שמתחת לקו הפופיק ולהיפגש עם מה שיושב שם. זה היה צעד מכונן. ברגע שהסכמתי גיליתי לתדהמתי שרוב המין האנושי דוחה אותי, שאני פשוטו כמשמעו נגעל מרוב האנשים, גילוי שהפחיד אותי עד מוות. אז איך אני יכול לתת מקום לחוויה שאני בעצם נגעל מא.נשים? הגילוי הזה הביא לי מצוקה נוראית.

חשבתי לרגע שזה הזמן לטוס לטיבט ולהפוך לנזיר עד סוף ימי חיי, אבל היה קול אחר, עמוק יותר, שהזמין אותי דווקא למפגש עם הדחייה… וכשנתתי לה מקום היא היוותה פתח למשהו חדש. צללתי לתוך חווית הדחייה שחוויתי באופן לא מודע רוב חיי מהאגן, רק הפעם בהתמסרות מלאה. לא דחיתי את הדחייה. חשתי אותה במלאות בגופי. לרגעים ממש רציתי להקיא.

רגש הוא כמו גל. הוא מתגבר ומגיע לשיא שלו, ואז מתמוסס מעצמו. אבל זה סוד שלא כולם יודעים. ואז עוצרים באמצע התהליך, כי זה מרגיש כאילו אם ניתן לו להמשיך – נמות או נסבול לנצח.

המשכתי עם ההקשבה פנימה, וכעת יכולתי לתת לדחייה להתגבר בתוכי, אפילו במחיר שאלך ואקיא. הגל הלך והתעצם ואני נשמתי לתוכו. בשלב מסוים הוא הגיע לשיא ואז כמו קסם החל להתפוגג. המשכתי להקשיב למה שקורה בפנים מבלי להפריע. מתחת הדחייה עלתה חוויה חזקה של פגיעות. חשתי כל כך פגיע ואפילו לא ידעתי על מה. ממש חסר אונים. כמו משהו רך ללא הגנה שנמצא לי בין הבטן ואיברי המ-ין ושאפשר בקלות לדרוך עליו ולמעוך אותו. הייתה בי נחישות והחלטתי להמשיך ולצלול. אני לא עוצר בפגיעות. ממשיך פנימה בתודעתי עם ההקשבה לתחושות שנבעו מבפנים.

לאחר כמה דקות להפתעתי, חמימות החלה לנבוע מהמקום שאך לפני רגע הרגיש חסר אונים. החמימות הזו הביאה תחושה של נועם וקירבה. שמתי לב שכל אזור האגן שלי הרפה ושיש שם תנועה חדשה שהביאה הרבה יותר נוכחות וממנה עלתה חיות. והחיות הרגישה ממש טוב בגוף שלי. מעין שמחה ושובבות שנבעו ממקום שהחזיק דחייה עד לא מזמן. החמימות הזו התפשטה לכולי ומילאה אותי בעוצמה.

בשבועות שלאחר מכן בכל מפגש בקליניקה ובחיי האישיים בתשומת לב יתרה נתתי לעצמי לחוש את האגן וירד לי עוד אסימון. בכל מפגש יש פוטנציאל שאחווה דחיה וכאב וגם אם זה לא הגיוני בעליל ואין שום עניין רגשי או מי-ני עם מי שאני פוגש, הגוף שלי נכנס למצוקה, נסגר באגן ובכך מגן עלי.

הגילוי הזה עבורי היה פשוט מהפכני ואיפשר לי בכל פעם להקשיב לכיווץ הראשוני, שנהיה הרבה יותר ברור ונגיש כעת, ולהשתנות תוך כדי שאני נותן לו מקום. שוב ושוב נתתי לעצמי לעבור דרך חוויה של פגיעות וחוסר אונים וכל פעם מחדש גיליתי את תחושת הנוכחות והחיות שכעת התחברו מהאגן עם הלב והגוף כולו. קלטתי שעליתי על משהו מהותי מתוך חוויה ישירה ומאוד אינטימית ביני לבין עצמי:

בכל פעם שאני מסכים לתת לפגיעות שלי מקום היא הופכת לעוצמה. וכמה משחרר זה לתת מקום לכל מה שמסתתר בתוכנו. הרגשתי כאילו עד עכשיו חייתי חצי כוח בכלל בלי לדעת וכעת נולד משהו שלם ועוצמתי.

התמורה האדירה של זה לחיי ולמסעות שאני מנחה הייתה שכעת יכולתי ללוות גם את חברי לדרך לעבור דרך הקשיים שלהם. בנוסף למפגש עם דחיה נפגשנו עם כל רגש וחוויה בגוף ובפרט כאלו שישבו באגן וקשורים בבושה, אשמה ופחד. המסעות האלו הפכו למסעות אמיתיים של שחרור והעצמה. לא סתם קראתי לריטריט הקרוב "מסע של שחרור, ריפוי והעצמה", כי זה תכלס מה שאנחנו הולכים לעבור שם.

עכשיו אני רוצה לכתוב משהו ואשכרה קולט שזה מביך וגם מפחיד שזה יפורש לא נכון. אבל רוצה להביא את זה כי זה אמיתי. אז הנה עם הפחד כותב: ההקשבה הזו גרמה לי להרגיש כאילו אני בעצמי כל כולי איבר מין אחד גדול. ושאני מלא אהבה. וזה צבע את חווית החיים שלי באור חדש ואני מעז לומר אקסטטי. חשתי את הרצון העמוק לעשות אהבה עם החיים, לחדור אליהם בנוכחות, בנדיבות ובהתמדה. בפעמים אחרות חשתי את הכמיהה להתמסרות, שמשהו ייגע בי כל כך עמוק עד שאני אוכל להרפות ושייקח אותי לאלוהים. כשזה נפתח אצלי הבנתי שאין דרך חזרה. ושככה מעתה אני רוצה לחיות את חיי. חופשי לאהוב. חופשי להתמסר. חופשי לחיות עם עומק ואינטימיות בין הלב, המי-ניות והמודעות שלי. לחוות את העוצמה שלי ולעוף על החיים ממקום מאוד מחובר ונוכח.

כשמשהו משנה את חיי באמת מבפנים אני רוצה לחלוק אותו עם א.נשים שאני אוהב. ועם כל מי שרוצים ללמוד ולחוות את התמורות המופלאות האלו ולקחת זאת אל חייהם. אם יש משהו שמעלה בי עונג גדול ותחושה של הגשמה זה לשמוע ולראות את המטפלים והמנחים שליוויתי, אחרי שעברו בעצמם את דרך העבודה הרגשית והחיבור אל המי-ניות והלב, מלווים כעת את המטופלים שלהם, אל תוך סיפוריהם, עם הכאב והפגיעות, בבטחה ובידיעה שמהצד השני של הגל יש משהו חדש. ולא רק שזה בטוח בעבורם לגלוש את הגלים הרגשיים הללו ולהעמיק את החיבור לגוף, זה אחד הדברים הכי מתגמלים משחררים וטרנספורמטיביים שהם יכולים להעניק לעצמם.

היסטוריה שלמה יושבת לנו באגן תרתי משמע. זה המקום בו נמצאות רוב הטראומות והכאבים האישיים והקולקטיביים של האנושות. היכן שנמצא הכאב, שם גם פוטנציאל הריפוי והצמיחה הגדול ביותר. כאן ההזדמנות שלנו כיחידים וכחברה ליצור תרבות חדשה שבוחרת לתת מקום למקום שהיה ועודנו טאבו ברוב החברות, להכיר בנו כיצורים מי-ניים עם לב ומודעות, לחברם מחדש לאחר מאות שנים ולהחזיר את אמנות האהבה=הקשבה אל החיים.

תודה למי שקרא,
באהבה, אור

By | 2018-05-26T15:28:53+00:00 13/01/2018|