רמי מלבנון

רמי הגיע והתיישב מולי, עוויתות לא רצוניות ומצמוץ בעינו השמאלית. טראומה משרות ארוך וממושך בלבנון.

אני רק כותב את זה והדמעות מתחילות לזרום.

יותר מדי היתקלויות, מוות של חברים ופחד מקפיא, שמעולם לא היה לו באמת מקום, הצטבר בגופו במהלך שנים אלו. לא ישן בלילות כבר שנים.

חברה שאלה מי מוכן לתת במתנה 3 סשנים של עבודה רגשית לבחור עם פוסט טראומה מלבנון. כתבתי: "אני".

מסתכלים אחד על השני.

ההיתקלות שלי בלבנון צפה מול עיניי. פעם, בגלגול אחר, בחיים האלו. ינואר 1997.

כל הבניין רעד כשגילינו שהוא היה בצוות של גולני שחילץ את הצוות שלי מהוואדי לאחר ההיתקלות.

אני נפצעתי והוסקתי עם שאר הפצועים לרמב"ם בחיפה.

 

כל כך הרבה תהליכים אישיים, במלא כלים וגישות, עברתי מאז ועד היום עם הפוסט טראומה האישית שלי. כל כך הרבה כעסים, הדחקות, דמעות, רעידות, שאט אט התרככו והפכו עם השנים להקשבה עמוקה לגוף, חיבור ונוכחות, שחזרה והפשירה מקומות שקפאו שם בוואדי.

זה לא היה במקרה וכל גופי הצטמרר מהמפגש איתו.

הוא לא האמין בניו אייג' ובפסיכולוגיה רוחנית. הפוסט טראומה שהייתה אחוזה בגופו קפצה בתיקים כל כמה רגעים. הבנתי שאני חייב להיות סופר פרקטי איתו וללכת בכנות ובאהבה, בשפה ובמילים שלו. שאלתי אותו ממה ירצה להתחיל?

אמר לי: "יש לי מחשבה אובססיבית שלא עוזבת אותי. אני מדמיין שאני נכנס למסגד ומרסס את כולם".

יש כאן טראומה ולכן אין כאן מקום לדיבורים הומניטריים על נפש האדם השווה בכל.

הלכתי איתו ישר לליבה. "תן לדימוי ולמחשבה הזו לבוא. והפעם במקום להישאר עם התמונה, לך עם ההקשבה לגוף ותהיה נוכח בתחושות וברגשות שעולים לך."

לשמחתי רמי קלט את הרעיון הזה והפנים אותו. הוא גילה לאחר כמה דקות של הקשבה פנימה ובעזרת הכוונה שלי, כי יש בו רצונות הנובעים מתחת למחשבה ומזינים אותה.

הדבר הראשון שפגש היה רצון "למות כגיבור" לדבריו. איך הרצון הזה מרגיש בגוף? שאלתי.

"תחושה שהגוף מתרומם מעל האדמה והחזה מתרחב."

"ואיזה רגש?" התעקשתי. רמי אהב את התחושה. אמר לי: "ביטחון".

הזמנתי אותו להרגישה כמה זמן שירצה, עד שיקרה משהו. לאחר כמה דקות נוספות רמי אמר לי מופתע שמשום מה המחשבה האובססיבית נחלשת והוא לא מבין איך. הזמנתי אותו להרפות מההיגיון כרגע ולהמשיך להתמסר לתחושות ולרצונות של הגוף. "גוף החיה שלך רוצה להרגיש ביטחון והוא ייצור בך תחושות ומחשבות שישרתו את צורך ההישרדות שלך", אמרתי לו תוך כדי הקשבה.

רמי ממש התענג על האפשרות לחוות בפעם הראשונה בטוטאליות את הרגש שמתחת המחשבה של הרצון למות כגיבור. נראה היה שהיא משלימה מבפנים משהו שחיפש הרבה זמן.

בכל שלושת המפגשים כל מה שעשינו היה לאפשר לצורך פנימי מקום בגוף. נתנו לחוויה לזרום בגוף בטוטאליות ובחופשיות. בכל פעם נתנו לסיפור לעלות. בלי לשפוט אם הוא טוב או רע, מוסרי או לא. מקובל או טאבו. נתנו לו מקום בגוף. האנרגיה הרגשית שחיפשה מקום לחזור ולזרום בגופו, יכלה סופסוף לקבל את מבוקשה.

בצורה מעניינת דפוסי המחשבה האובססיביים הלכו ונחלשו מתוך כך. לא כי ניסינו לרפא או לשנות אותם. אלא כי נתנו להם מקום.

 

בתום שלושת מפגשינו, סיפר לי רמי כי הוא ישן הרבה יותר טוב בלילות, ובמפגש עם הפסיכיאטר, שאליו הסכים סופסוף ללכת אחרי שנים של התכחשות למצבו, הוא פרץ לראשונה בבכי שנראה לו שמעולם לא בכה.

הפגישה עם רמי לימדה אותי להסכים להרגיש משהו בטוטאליות. ואולי בפעם הראשונה גם להוביל מישהו לחוות הקשבה טוטאלית לחוויה פנימית כל כך חזקה, באופן שלא רואים כל יום.

תת המודע מדבר איתנו כל הזמן דרך תחושות רגשות ודימויים. כמה ריפוי מתאפשר רק מכך שאנחנו מסכימים ללכת מתחת לסיפורים שלנו ולדבר בשפה של תת המודע שאינה וורבאלית. הגוף, הרגשות והתחושות הם המפתח לחיבור המחודש שלנו לעצמנו. לעוצמה שמחכה שנגלה אותה מחדש מבפנים, ולאהבה שהיא כמו שמש המפשירה של אור המודעות, הפוגשת את המקומות שקפאו ובכך מחזירה אותם לחיים.

By | 2018-05-12T12:47:23+00:00 8/12/2015|