תמיד אמרתי שאם אתנסה בטקס שמאני עם איאואסקה זה יהיה עם אנשים שאני מאוד אוהב, בטבע ועם שמאן מקומי. וגם אז – רק אם לבי יגיד כן, אז זה יהיה כן. לפני שבועיים מצאתי את עצמי בברזיל עם אנשים שאני מאוד אוהב, בטבע ועם שמאן מקומי שהגיע עבור טקס איאואסקה לשבט. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, למעלה, למטה… ופתאום הבנתי… זה הרגע.
מילה קטנה לפני: מאתגר לשים במילים חוויה כל כך אישית. כשראיתי את שכתבתי הרגשתי פער, ולרגע זה היה נשמע לי כמו פלוץ רוחני… ואז הבנתי שזה רק פחד שלי משיפוטיות וביקורת. נשמתי עמוק וחשתי שאני עומד, יושב ושוכב מאחורי כל מילה שכתבתי כאן. משתף… מתפלל שהשיתוף הזה יעצים את האהבה ביננו בני האדם ועם הטבע.
ועוד קטנה: עם כל אהבתי לאינדיאנים ולמסעות שמאניים, שתיית משקאות מצמחים שונים המחברים אותך עם הספיריט של הטבע, האדמה, הלב ושאר רוחות השמיים, אינה הקריאה העמוקה שלי. בגדול אני מעדיף לנשום אויר, לאכול בננה עם שקדיה, לעשות אהבה ולחוות ארוס בחיי, כחומרים מרחיבי תודעה. אך הרגע הזה הגיע והוא היה מיוחד עבורי וביחד עם הקריאה הייתה בי פשוט גם סקרנות להתנסות ולחוות.
פחדתי מאוד שזה יהיה לי יותר מדי אינטנסיבי. סיפורים ששמעתי… שוב נשמתי ונכנעתי מבחירה, ופשוט באתי עם הפחדים שלי. בגדים לבנים. שמאן עם להקה ששרה במקצבים ברזילאים שמקפיצים ומכניסים לאקסטזה. תופים, גיטרה, אש במרכז. ג'ונגל סביב ואנחנו חבורה שכזו. איך הם גילו ששורש של צמח מטפס יחד עם עלים משיח אחר פותחים דלת לעולם הרוח כמו גם ללב, לגוף ועמוק לאדמה? קסם. נוטעים כוונה, זורעים אמונה… איאואסקה ברוכה הבאה. או אולי אנחנו ברוכים הבאים.
2 שורות, נשים גברים. שותים כוס ראשונה. ישר אני מרגיש משהו חדש, אחר, עובר בי. ואני יוצא למסע. כל אחד במסע שלו וכולנו ביחד במסע משותף. אני יודע שכל פעם זה אחר, לכן רוצה לשתף יותר במתנות שאיתם יצאתי מהחוויה ופחות בסיפורי הגבורה של מסעי (שהיו מהממים).
הדבר הראשון שקיבלתי במתנה היתה התמסרות רדיקלית לכל מה שמגיע ועולה. להגיד כן להכל! ולהסכים להרגישו!
לא הקאתי. כל אנרגיה שעלתה מתוכי – פחד, כעס, שמחה, בדידות, עוצמה… התחברתי לאינפורמציה הרגשית שלה. הרפיתי לתוכה ונתתי לה לזרום ומכאן גם להשתחרר ולהתנקות. "זה בדיוק מה שאני עושה בחיי", חשבתי לעצמי. רק כאן זה היה מוכפל, משולש ומרובע באינטנסיביות.
2. אני מתהלך בין האנשים, המדורה, אנשי הטקס השרים באקסטזה. כל מי שאני עומד לידו/ה הוא כמו תחנה ברדיו. אני מתחבר לתחנת הרדיו הפרטית של חבריי. עם אחת זה עצב, עם האחר צחוק בלתי נשלט, והשלישי בדידות ושלל חוויות. היכן שתשומת הלב שלי, זה מה אני מרגיש. אני חוקר זאת בסקרנות עם אנשים רבים וכשמספיק לי להרגיש רגש מסוים מאדם או סיטואציה, אני פשוט ממשיך הלאה. שעות ללא זמן אני שוחה בתוך החוויה הזו.
3 . כן לאגו. אני משתוקק. אני נעלב. אני מתגעגע… הכל נחווה כדקירה בלב… אני מתמסר לה והחוויה משתנה… אני מוכל, אני בהכלה… שוב ושוב אלפי פעמים. איאואסקה מגיעה אלי בדמות נחש ושמה לי 22 טיפות של ארס בלב. "ככה תזכור אותי" היא אומרת לי. שורש הכאב הוא תפיסת הנפרדות. מפגש בלתי אמצעי עמו, הוא הריפוי והוא חוויה של אחדות. יש עתיקות ומתיקות בארס. וכשאני מתמסר אליו והוא נכנס למחזור הדם שלי, באופן מפתיע, אני לא מת מהרעלה. הארס הופך אנרגיית חיים ואהבה. איאואסקה מלמדת אותי שכשאיני מכחיש את הכאב בעולמי, יש הרבה יותר מקום לאהבה.
4. מתחשק לי לעצום עיניים ולצלול בתעופות. להילקח אל החור השחור, אל הריק. אך הגברת מפתיעה שוב ואומרת לי בלחישה מתוקה… אני לא רוצה שתיעלם לי. קח אותי אליך, אל החיים! כל גופי בזרמים ספיראליים ואני רוקד שעות. בשלב מסוים אני כבר לא רוקד עם איאואסקה. אני רוקד אותה… או אולי אפשר לומר שיש פשוט ריקוד. להיות הדבר שאתה רוצה להביא! ככה לחיות. ככה אתה מביא את המהות של הלימוד שלך.
5. אנחנו שווים. את הנחשה השמיימית אי אפשר לבלף. אני בא אליה בענווה מאוסה והיא אומרת לי, בלי גינונים מיותרים: "אנחנו שווים." מה שווים? את ספיריט חכמה, עתיקה, מורה, מביאה ריפוי של הלב לפצעי הנפרדות… היית פה הרבה לפני… "שורש הנשמה שלך עתיק כמוני" היא עונה לי – "אני צריכה אותך שווה לי, מהלך ביופי ובעוצמה על האדמה. ענווה אמיתית היא לראות אותנו כשווים. אחרת זה רק אגו רוחני, המשחק ביננו." פתאום אני קולט שלפגוש כל ייצור וכל אדם ולראות אותו כשווה לי זו ענווה הכי עמוקה שיש בתכל'ס. ואיאואסקה מזמינה אותי לחיות בתכל'ס.
6. הטמע את החוויה בתוכך. נפגשנו. אנחנו אחד. מעתה בנשימה קלילה אל זיכרון טיפות ארס האהבה שבלב, אני איתך. We are one. מאתגר להעביר חוויה של אחדות במילים מבלי שתשמע רוחנית בגרוש. אך כל תא בגופי רטט ברגעים אלו.
7. עמוק בתוך הלילה אני טובל בנהר. הטקס הרשמי נגמר מזמן, אך אני עוד עמוק בתוך מסעי. משכשך בנהר. אפשר לשתות את מימיו. כוכבים מעלי. צילי רכסים גבוהים סביבי. אני נמצא בחלקת גן עדן של עשרות אלפי דונמים. קול נשמע ומבקש.." שמור עלינו". מה…? מי…? "שמור עלינו". כמה אהבה לטבע הזה… הוא גדול אדיר מדהים… אני קטן לעומתו, אחלוף הרבה לפניו. והוא בא אלי ומבקש: "שמור עלי". איך? "תחגוג אותי. שמר אותי." כמה כוח כוחני האדם פיתח באופן שיטתי שיצר הרס ובידוד. אני מתחיל לבכות. אני חושב על פעמים שרציתי שישמרו עלי ופחדתי או התביישתי לבקש. חש הגשמה מלאה בהיותי בנהר מחובר לכל שסביבי. הכל שלם, אין דבר שיש לעשותו. מתענג על הנצח של הרגע הזה.
8 . אינסוף בדרך הביתה… עם רון אחי האהוב שהיה במסע שלו וכעת איתי במעבה הלילה בנהר. חוזרים יחד אט אט למגורי העץ שלנו. הליכה של 5 דקות עורכת כשעה… לא רציתי שתיגמר. הייתי *כ ל כ ך* *נ ו כ ח* בכל צעד בדרך. חוויה שהסבה לי עונג אושר ושלווה באופן שמילים לא יכולות להעביר. מי האמין שהליכה בלי זמן מסבה עונג עילאי שכזה. עצרתי באמצע הדרך, שמתי יד על כתפו של רון. הסתכלנו אחד לשני בעיניים. הבטנו אל על דרך ענפי העצים. ראינו כוכבים בשמיים. "בוא נזכור את הרגע הזה" אמרתי. "לעד…" חייך רון.
תודה שקראתם..
סופ"ש מופלא.
באהבה מברזיל, אור
