ממוחו של בנאדם פוסטראומטי בניו זילנד
תמונה חיצונית
אני נמצא בחווה מבודדת מקופת ירוק.
עצים וחלקת יער עתיק
בקתת סאונה מעץ בתוך נוף פסטוראלי
מזרקה וגינות פרמקלצ'ר אקולוגיות.
אני חי עם אנשים יפים ערים. שבט ממשפחת הנשמות שלי.
קירבה, כנות ואינטימיות בתוך עולם גדול יותר שחווה עכשיו בידוד.
כל יום אנחנו מתחילים את הבוקר במעגל שיתוף והקשבה.
כל יום אנו עובדים כמה שעות בפרויקטים השונים.
ישנו פרויקט האגם. להלן יקרה פרויקט אגם הברבורים.
אגם מלאכותי אשר סבל מהזנחה של שנים וכעת הוחלט לחדש אותו.
תמונת מצב: יש להוציא כמויות של בוץ שהצטבר בקרקעית מנשירת עלים וענפים במשך שנים ולהגיע לאבנים בקרקעית על מנת ליצור בהמשך מערכת של זרימת מים במעגל סגור עם צמחיה ומפל יפה.
הבוץ הזה הוא קומפוסט מעולה לאדמה בגינות הורדים והתבלינים הסמוכות אשר סבלו זמן רב בגלגול אחר של המקום מריסוסים וכימיקליים.
איך:
יורדים עם דליים ומריצות לתחתית האגם הבוצי ומעלים אותם עמוסות בחומר האורגני משובח לגינות הסמוכות.
לאדמה זה זהב אך ממש לא לגב.
יום 1:
אני בגיבוש. מקבל משימה בלתי אפשרית. כמויות הבוץ הן אינסופיות. צריך להראות דבקות במשימה. אסור להיכשל. צריך לסיים לפני בוא הגשמים, אחרת הלך עלינו. הגב מתחיל לכאוב. אבל נתגבר..
יום 2:
אני במלחמה. אם אני נוטש עכשיו, כל העבודה תיפול על מישהו אחר. זה כמו להשאיר פצועים בשטח. אם אני הולך מישהו יכול למות וזה יהיה בגללי.
אני קולט בהבלחה את קו המחשבה הזה. ממש לא מאמין לזה. אבל יש בי מקום שממשיך לשתף עם זה פעולה.
יום 3:
שואה. אנחנו בגטו. בקצה העולם. אסור לנו לצאת מפה ואין לאן לברוח. זה מחנות הכפייה. עובדים בתמורה לחיינו שיכולים להילקח בכול רגע. מה יגבר? כוח החיים והרצון לשרוד או חוסר האמונה והייאוש? הבוץ שחור והבור עמוק מאי פעם.
יום 4: אני קולט שכבר כמה ימים שאיני שמח מבפנים. תחושת מוות באוויר בכל פעם שאני יורד לבור השחור עם האדמה הבוצית הזו.
יורד לי האסימון עם מה ששיתפתי אתכןם כאן.
אני קולט שיש חלקים בתוכי שחיים במציאות או במציאויות שונות לחלוטין.
עוברת לי מחשבה: "מעניין אם זה מה שקורה בגיל מבוגר?"
נזכר בסבים והסבתות שלי ושל חברי (בני קיבוץ לוחמי הגטאות)
שלקראת סוף חייהם החלו לבלבל עבר והווה והשליכו זיכרונות וטראומות עבר על דמויות וסיטואציות בכאן ובעכשיו.
תוהה ביני לבין עצמי אם זה מה שקורה להם/לנו, שחלקים מסוימים גוברים ובאים לקדמת הבמה בתיאטרון הנפש של החיים?
נושם עמוק ובוחר ללכת היום למקום חדש גם בתוכי וגם מבחוץ.
את הגיבוש סיימתי. מהצבא השתחררתי. והגטו שאני חי בו הוא גן עדן עם חומר אנושי משובח. מקלחת חמה. מיטה מפנקת ואוכל אורגאני. איזו חוויה עוצמתית להיות דווקא פה בתקופה נדירה זו בהיסטוריה האנושית?
הודיה והערכה למסתורין.
מתפלל עבור אינטגרציה וריפוי ללבבות האנשים בכל כדור הארץ. מי ייתן ונדע להיות קשובים לעצמנו וקרובים לאנשים שאנחנו אוהבים.
היום אני במטבח. מכין פסטו מבזיליקום, גזר ודלעת בתנור. טרי טרי מהגינה.
אפילו הגזרים שמחים היום במיוחד.
היום אני בוחר בחיים.
אוהב ומתגעגע מניו זילנד
שלכם אור.
