fbpx

חוזים נסתרים (או: לפגוש את המקום ששונא את עצמי)

//חוזים נסתרים (או: לפגוש את המקום ששונא את עצמי)

חוזים נסתרים (או: לפגוש את המקום ששונא את עצמי)

בגיל שמונה הייתי שמנמן ובאותה שנה גם נהייתי מודע לעצמי. זה כאב לי מאוד מפני שהיו ילדים שצחקו עלי. למדתי שהבטן שלי מסמלת עבורי פגיעות ושנאתי את עצמי על כך. הבנתי שאני צריך לעשות כל דבר כדי להסתיר את הפגיעות הזו. הדבר הוביל אותי לעשות חוזה ביני לבין עצמי ובו התחייבתי כל יום לעשות פעילות ספורטיבית ולהזיע.

בשנה זו בדיוק התחלתי להתאמן בקרטה, מרחב שהיה מקום אידאלי למימוש חוזה זה. כך עד הצבא התאמנתי עוד ועוד והגעתי לשש פעמים בשבוע, שעתיים שלוש בכל יום.

בצבא הלכתי כמובן ליחידה קרבית, שהמניע הנסתר שכבר הספקתי לשכוח ממנו, דוחף אותי מבפנים למקום שבו בטוח אהיה בפעילות כל הזמן. לאחר הצבא נסעתי לעבוד ב- Moving בבוסטון, עבדתי כמעט כל יום בעבודה פיזית
של סחיבות והעברות תכולת בתים, כשהחוזה מהילדות ממשיך לדחוף אותי.

אחרי בוסטון הגעתי לסין ושם נכנסתי למנזר לאומנויות לחימה. התאמנו קרוב לשמונה שעות כל יום. נראה לי שזה היה אחד המקומות בהם החלק שבי, עמו חתמתי על החוזה, היה המסופק ביותר.

כשחזרתי לארץ לקראת 2001, חבר הזמין אותי לסדנת אשטנגה יוגה עם המורה האגדי גראם נורט'פילד מאוסטרליה. גם פה נכנסתי בעוז לספק את הצד שלי בהסכם הקדום.

משהו בגראם נגע בי (ראיתי אנשים מתחבקים איתו ומתחילים לבכות), והמשכתי אחריו, ביחד עם בת זוגו ליאוני, לסדנה נוספת בת שבועיים באי פארוס שביוון. שבועיים סופר אינטנסיביים לגוף ולנשמה.

בבוקר עשינו את הסדרה המלאה של האשטנגה – תרגול שיכול להגיע לארבע שעות, ובערב תנועה אינטואיטיבית בהדרכת ליאוני.

לאחר עשרה ימים, כשהגוף כבר נפתח היטב, חוויתי במפגש הערב עם התנועה האותנטית חוויה שלא הכרתי עד כה. גופי החל לנוע באופן לא רצוני. ציירתי מעגלים כמו חוני המעגל על הרצפה והתיישבתי בתוכם. לאחר כמה דקות כאלו רעד פנימי החל לצאת מהגוף והתחלתי לבכות בכי עמוק עם רעד שהלך והתגבר עד שכל גופי נהיה ספסטי.

זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי ממש מאז הצבא ואולי בעצם מכיתה ג'. קרוב לשעה של רעידות בכל הגוף ובכי תמרורים שניקה החזקות רבות משנות ילדותי ונעוריי.

זו גם הייתה הפעם הראשונה שמשהו בי הסכים לשחרר שליטה ולתת לכוח פנימי להוביל אותי מתוכי לתהליך של ריפוי כל כך אינטנסיבי. גראם בא אלי לאחר שהרעידות החלו להיחלש, החזיק בכפות רגלי, הסתכל לי בעיניים ונשם איתי. לאחר כמה רגעים אמר בקולו מלא החמלה: "It's not all, but it's good for today".

בסוף היום התיישבתי לי על המיטה, ופתאום נפל לי וואחד אסימון: "אני שונא את עצמי!"
מאז גיל שמונה אני מנסה לשנות את עצמי כדי שיגיע היום המיוחל ואהיה רזה, ראוי לאהבה ואז סופסוף אוכל לאהוב את עצמי, כשלמעשה רציתי לשחרר את הכאב שישב שם ולא ידעתי איך.

קלטתי שאני כל הזמן מנסה להשתפר ולהשתנות ממקום שלא מקבל את עצמו ואף שונא את עצמו. שכחתי מזמן מהחוזה הזה שעשיתי ביני לביני, אך המקום בתוכי שעמו עשיתי את החוזה, היה עדיין חי וקיים. הוא לא שכח.

זו הייתה ממש הארה להכיר ברגע הזה. ראיתי איך החוזה מתחיל להתמוסס רק מעצם המפגש המחודש והמודע עמו.
מאותו יום משהו בחיי החל להשתנות. יותר רכות נכנסה בפעולותי. פחות משימתיות עם יותר צבעים של הנאה החלו להיכנס לחיי.

רציתי להימנע מכאב ולא ידעתי שרק מפגש עמו יוכל להביא את הריפוי. היום אני מלמד את זה, כי אני יודע מתוך החוויה האישית שלי שזה המפתח לשינוי אמיתי מבפנים, שפעמים רבות אנו כה כמהים אליו ולא יודעים איך.

עד כמה אנו אוהבים וקרובים לעצמנו כשאנו עושים מה שאנו עושים?
מאיזה מקום אנו פועלים?
עד כמה אנו מאפשרים לילד שבנו מקום בכל התהליכים הללו?

באהבה, אור

By | 2019-07-09T19:48:19+00:00 19/03/2015|