סער, חכה לי (או: להיפגש עם הארכיטיפים)

//סער, חכה לי (או: להיפגש עם הארכיטיפים)

סער, חכה לי (או: להיפגש עם הארכיטיפים)

חג האור- פסטיבל הקונטקט בישראל. ימים של הקשבה, תנועה, מגע וריקוד. קבוצה של "רקדני טבע" – אנו נפגשים ברחבה לקראת סדנה עם יובל שתתקיים בעולם הריקודים, מחוץ לכותלי אולם הריקודים.

אנו יוצאים אל חלקת יער ליד המועצה האזורית של משגב. יובל מציג בפנינו מסלול מעגלי שבהליכה נינוחה ניתן לעשותו בחמש דקות. במסלול ישנם קטעים של טבע בלאדי, רמפה ישנה לקפיצה של מסלול אופניים, חלקת כביש ישן, אדמה, קטעים מוצלים, ואזורים פתוחים לשמש.

יובל נותן כמה הנחיות ומזמין אותנו להתייחס לכל הקפה של המסלול כאל מחזור חיים. אנו מוזמנים לצאת למסע במהלכו נוכל לחוות מחזורי חיים רבים, כלומר לעשות הרבה הקפות של המסלול, או אולי דווקא לקחת את הזמן, להיעצר, לנוח ולהתבונן בטבע, בחיים, במה שקורה ברגע. ניתן ליצור קשר עם אחרים, אך לא באופן ורבאלי, ולהיות פתוחים ל'לא ידוע' ולמה שיבוא.

כך יצאנו לדרך. אחד, אחת החלנו במסע האישי שלנו. כל אחד במחזור החיים שלו. אחרי לילה גשום, הטבע ומזג האוויר חיבקו אותנו עם קרני שמש מלטפות, וכך נכנסנו והתמסרנו לתוך התהליך.

פתחתי את מחזור החיים הראשון שלי בהליכה רגועה, נהנה מהרעיון שאין לאן להגיע ואין לאן למהר.

פשוט ליהנות מה-להיות. Nothing to do, nowhere to go… Just Be.

מצאתי עצמי יושב על כר דשא מתבונן בפרח, מטפס על עץ ונח על גזעו, מחזיק יד לעוברת אורח ומדבר עמה בלי מילים. פוגש רכות בתוכי.

מה שהיה לי מאוד עוצמתי הוא שכולנו, ללא כל הנחייה ודיבור, החלנו להוציא מתוכנו ולגלות את תבניות ההתנהגות של הארכיטיפים הטבועים עמוק בתוך נפשנו: הלוחם, המרפא, המאהב, הנווד, הילד, זקן השבט… האמא, הילדה, ההילרית, ה- Wise woman, הפראית ועוד…

נכנסנו ממש לדמויות המקור של כל ארכיטיפ ונתנו להן להתגלם דרכנו. בסוף כל גלגול הייתה לנו נקודת מנוחה שבין הגלגולים, בה יכולנו לנוח, לבחור להישאר במימד שבין הגלגולים כל זמן שנחפוץ, או להמשיך למחזור החיים הבא עם מה שהוא יביא.

מכיוון שתהליך הגילוי והחקירה של הארכיטיפים היה כל כך מרתק, לא היה מי מהקבוצה שעשה ב'זמן ללא זמן' שהיינו בו (קרוב לשלוש שעות), יותר משלושה סיבובים (מסלול שאורך חמש דקות).

בהקפה הראשונה יצאה ממני דמות הנזיר או המתבודד. הלכתי תוך כדי שאני נח בנצח של ההווה. פה ושם הייתה הזדמנות ליצור קשר עם דמויות שפגשתי בדרך. לרקוד בטקס שמאני עתיק, להתחבק, או פשוט להיות בנוכחות באזור שהתקבצו בו אנשים. אך ליבי רצה את הלבד, וכך גם אם נוצרו חיבורים לזמן קצר, נשמתי עמוק והמשכתי עם צו ליבי במסע.

בעבר אחד הדפוסים העיקריים שהפעיל אותי בתהליכים של פרידות או בסיום של קשר היה שהייתי קובר את עצמי תחת הר של אשמה. המחשבה שבגלל שהלכתי, גרמתי למשהו/י לחוות כאב ממש הכאיבה לי, ומכיוון שלא ידעתי מה לעשות עם הכאב, הייתי בורח לאשמה.

בגלגול זה נפתח בפני הריפוי להיפרד ולהמשיך הלאה, כשבליבי אני מאפשר לכאב לצרוב ולדקור ולרטוט עד שכל האנרגיה של הדפוס התפרקה בתוכי. קיבלתי את האומץ להיפרד, ובמקביל, גיליתי את החופש שבבחירה להישאר, אם אני בוחר כך.

זה היה גלגול מאוד משמעותי עבורי. סיימתי אותו כשאני יורד על ברכי ומודה בתפילה על כל שניתן לי ושחוויתי.

בהקפה השנייה יצאה ממני דמות המרפא – השמאן. חשתי צורך ללכת עירום, אך אור לא הרגיש לגמרי בטוח במרחב לעשות כך, אז הורדתי את כל הבגדים וכיסיתי את האגן בצעיף שהיה לי. מצאתי ענף שהפכתי אותו למטה הריפוי שלי. כך הלכתי תוך כדי שקולות קמאיים בוקעים מגרוני, מעין באבא נודד שנותן ריפוי וחניכות על דרכו.

פתיחות של גופי האור, וניקויים אנרגטיים עבור מי שהגיע למרחב שלי, או ששכב על הנתיב שהלכתי בו וכאילו חיכה לי, כשהתזמון הקוסמי מפגיש בינינו. ממש נהניתי מהגלגול הזה ולא רציתי שהוא ייגמר.

כשהגעתי לסוף הגלגול הייתה לי הרגשה שהחלה לעלות מבטני אל הלב; דמות המשוגע עומדת לבוא.

סקרן לראות מה יקרה בגלגול הבא פגשתי את יובל מחכה לנו בנקודת ההתחלה וממתין עד שכולם יבואו לסיים את החקירה המשותפת שלנו ולשתף בחוויותינו.

וואי איך שהזמן זרם בלי שהייתי מודע לו… קצת התאכזבתי כי הרגשתי שכל גלגול מקלף ממני עוד קליפה, וההתמסרות למשחק החיים לחקירה ולגילוי שבתוכם, הביא לי הרבה עונג, סקרנות והרפתקה. מעניין מה היה קורה בגלגול עם ארכיטיפ המשוגע?…

מכיוון שהגעתי לסוף/תחילת המסלול כשרוב האנשים עוד בחקירה שלהם איפשהו בדרך, חשבתי שאשכב במנוחה על הארץ עד שכולם יבואו. סער, חברי שהגיע מעט לפני, החליט ברגע שהוא עושה עוד סיבוב חיים מהיר בריצה, וכך בלי לחשוב פעמיים יצא לדרך…

אני שהייתי יחף וחצי עירום הרגשתי פתאום כמו ילד קטן שאבא נעלם לו. יצאתי בספונטניות בריצה אחרי סער, ופתאום צעקתי חזק חזק: "סעעעעער חכה לי !!!" לא תכננתי את זה, אך הילד הנטוש יצא ממני במפתיע. רבות נפגשתי, ואני נפגש עם הילד שבי. אך כאן משהו נפתח לחוויה של הנטישה בתוך הילד ופשוט נתתי לעצמי לצעוק מכל ליבי: "סעעעער חכה לי!!!".

כל הפעמים בלינה המשותפת שאמא או אבא הלכו ונשארתי לבד, כל הפעמים שחוויתי נטישה ולא העזתי או נתתי לעצמי לצעוק, לבכות, לדרוש יצאו ממני בצעקה חזקה ובריצה שלוחה כאיילה.

סער כבר היה קדימה לפני, וכששמע אותי, הסתובב ופתח זרועות לקראתי. הוא חיבק אותי ואסף אותי על גבו, כמו אבא שלוקח ילד קטן "שק קמח", ורץ איתי כמעט את כל ההקפה הזו, התרגשתי וננגעתי מכך עמוקות…

** זה הזכיר לי את הסיפור על אדם שמת ועולה השמיימה ונפגש עם אלוהים. הם מסתכלים ביחד על החיים ורואים שברוב המקומות ישנן ארבע טביעות רגל על האדמה. שתיים של האדם ושתיים של אלוהים שהיה עמו. אך ישנם מקומות שבהן רק שתי טביעות רגל.

האדם אומר לאלוהים: "היכן היית כאן, דווקא שהייתי צריך אותך השארת אותי לבדי".

אלוהים משיב לו: "היכן שאתה רואה רק שתי טביעות רגל, אני לקחתי אותך על גבי". **

זה היה גלגול ספונטני שאפשר לי לראשונה בחיי לזעוק את הפחד שבנטישה. לא ידעתי איך סער יגיב. ימשיך לרוץ? יחכה לי? אך אפשרתי לעצמי להוציא לעולם את הפחד הזה כשלא שמרתי אותו בתוכי.

בשיתוף שעשינו, אורון שצילם והצטרף אלינו מאוחר יותר שיתף, שברגע שהגיע היה נראה לו שאנחנו חבורה שלקחה אל אס די… (אין לי חוויה אישית כזו, אך אני מאמין לו :)). כל כך נכנסנו והתמסרנו לחקירה הזו.

באותו הערב בסוף סדנת קונטקט (באולם הריקודים), כשאני שוכב על הרצפה, חשתי כאב בצוואר שהתחיל יום קודם לכן, מבקש את תשומת ליבי. הקשבתי לו וזיהיתי את הילד הנטוש מכל חוויות העבר מזמין אותי בלי מילים לבכות.

אולה שהייתה לידי התקרבה וערסלה אותי. כך בתנוחה עוברית, מעורסל, דמעות החלו לשטוף והפכו לנהר זורם. יצאה ממני אותה זעקה שפגשתי לראשונה בטבע. אותה זעקה שלא יכלה לצאת מכיוון שקפאתי במצבים כאלו בעבר. הפעם לא נטשתי את חווית הנטישה, חיבקתי אותה עמוק בליבי ובמשך חצי שעה פשוט זעקתי ובכיתי ממעמקים, עד שגל הכאב התפרק ושקט הגיע.

 

הילד שבנו, נהיה אחד איתנו ברגע שאנו מכירים בצרכיו. הוא לא צריך שנספק את צרכיו. רק שנכיר בהם. שנכיר בצרכינו. ברגע מקודש זה, הוא כבר לא נטוש. הילד שבנו לעיתים צריך לשחרר את חוויות העבר ולנקותם מגופו ומהזיכרון התאי שלו, בקול, בתנועה ובבכי. בסבלנות אינסופית ובחכמה, הוא מראה לנו באותנטיות מה עוד נמצא שם ומחכה למפגש. מפגש שמעצם היותו יביא לריפוי ושחרור הישן ויאפשר לחדש להיוולד מתוך הרגע, ומתוך חיבור עמוק יותר לרוח האוניברסאלית המנחה, אליה הוא מחובר בקשר ישיר עם הלא נודע, המסתורין וההוויה.

By | 2019-07-09T19:48:36+00:00 17/01/2015|