fbpx

שיתוף מרגש של נועם אנקר

//שיתוף מרגש של נועם אנקר

שיתוף מרגש של נועם אנקר

אחד הדברים האהובים עלי זה לשמוע ממשתתפים על החוויות שלהם והדרך בה ההקשבה משפיעה פותחת ומשנה את תפיסת עולמם.
נעם אנקר היקרה סיימה את קורס ההקשבה הקוונטית ויצאה עם כמה תובנות מרגשות. מוזמנים למצוא גם עצמכם דרך מילותיה. אני מצאתי😊
משתף באהבה,
אור

בתור ילדה קטנה אני זוכרת, שאחת הפאדיחות (מיני רבות) שאבא שלי היה עושה (אבא-כפרה עליך)
זה שהיינו נכנסים לקנות מתנה באיזו חנות, וכשהמוכרת הייתה אורזת את המתנה אבא שלי תמיד היה אומר "אולי את רוצה אורזת מתנות מצויינת לחנות?" חה חה והיה מספר איזו מוצלחת אני באריזת מתנות.. האמת זה נכון. עד היום אני ממש נהנת ואפילו דיי מוכשרת באריזת מתנות. הברכה והקללה שלי.

חזרתי מקורס מעמיק תרתי משמע של "הקשבה קוונטית" אצל אור קורן האיש והאגדה. באמת.
בסיום שלושה ימים ואולי מפאת חוסר זמן אור ביקש סיכום קצר של התהליך במשפט, "מה לקחתי איתי"..

התנדבתי להיות ראשונה בהתלהבות ילדית כי שיתפתי שכבר בבוקר כשישבתי לי עם עצמי בשקט ניסחתי לעצמי איזה משפט בראש, כמעט סלוגן, חשבתי לכתוב אותו ככה, בפייסבוק, מה שלא עשיתי מזמן, כדי לסכם לעצמי ולכל מי שיקרא אותי את החוויה שלי בכמה מילים פשוטות ו"מדוייקות". הסלוגן המבריק שלי היה משהו כמו "כוונת לב לחזור הביתה עם קצת יותר אהבה לעצמי ולעולם וקצת פחות רצון לתקן את עצמי ואת העולם". הייתי מבסוטה על המשפט הזה, למרות שהוא חרג מגבולות ה"משפט אחד".

אבל אור בחדותו לא קנה את זה. הוא מיד ענה:" יופי נעם, משפט מקסים, אבל זה יעלם לך מחר בבוקר, תנסי שוב".. ואחרי זה התנצל שהוא קוץ בתחת והסביר בעידון קל את מה שהתכוון לומר אבל לא היה לי בכך צורך, כבר הבנתי את מה שהוא ניסה להגיד..
הבנתי שעוד פעם ניסיתי לארוז את הכל בעטיפה יפה מוכנה למשלוח.

אז אחד הדברים (מתוך המון) שלקחתי מהשלושה ימים האלה, זה בדיוק זה. הבנתי כמה חזק הדפוס שלי לארוז דברים יפה.
כמעט בכל סיטואציה בחיים שלי אני יכולה לפגוש את הדפוס הזה. (אולי אפילו מהיום שנולדתי, לתוך תפקיד לנסות לארוז את המשפחה ה"מפורקת" שלי)
ועד היום.. הקושי הזה, להשאר עם דברים פתוחים, עם שאלות פתוחות, עם חוסר נעימות, עם דברים לא סגורים.. כשאני שוכחת, שכל הדברים בעצם, נמצאים בהשתנות מתמדת, הכל נפתח ונסגר ושוב נפתח ושוב נסגר, שום דבר לא באמת סגור הרמטי, והרי מה שנסגר הרמטי, אין בו אוויר, אין בו חיים, הוא מת.

דיברנו בקורס על האפשרות לסיים טיפול ו"לשחרר" את המטופל לדרכו בלי לארוז אותו יפה יפה, מתוך הבנה שהדברים אף פעם לא מסתיימים, מתוך הבנה שהרצון שלנו הוא לא "לתקן" או ל"לרפא" אלא (במילותיו של אור) לעזור לאדם לצאת כשהוא קצת יותר קרוב אל עצמו.. שוב זה פגש אתי בדפוס שלי, הבנתי כמה פעמים אני נופלת בזה, ברצון לסיים טיפול ולארוז הכל יפה בלי שום קצוות פתוחים, בלי דמעות שעוד מבקשות לצאת, בלי פחד שעוד רוצה לפחד, בלי כאב שעוד רוצה שיתנו לו מקום. ועד כמה גדולה האשלייה שזה אכן אפשרי.
הבנתי כמה פעמים אני עושה את זה לעצמי בחיים האישיים שלי, בריבים עם בן הזוג, באינטרקציות ומפגשים עם אנשים, ובעיקר מול עצמי, אני מאפשרת לעצמי להתפרק, לבכות לכאוב, לרוב אולי אפילו לא עד כמה שאני באמת רוצה או צריכה, ואז אורזת את הכל, מיישרת את העטיפה ושמה סרט ורוד. כמו מספרת לעולם "זהו! סיימתי! אפשר להרגע, הכל במקום". לפעמים זו יכולת מבורכת, אני משתדלת לזכור שלכל דבר יש שני צדדים (לפחות), לפעמים זו ברכה, לדעת לאסוף, להצליח להוציא את עצמי מהבור, להצליח לנגב לעצמי את הדמעות ולהחזיר לעצמי את החיוך.
השאלה היא מתי משהו (גם אם לעיתים משרת אותנו) הופך לדפוס.
והבנתי שתפקיד אורזת המתנות הפך אצלי קצת דפוס.. לא יודעת להגיד מתי.. אולי מאז ומעולם..
אז כשאור לא קנה את הסלוגן שלי וביקש ממני לחשוב שוב, בפשטות, באמיתי, בקרקע, מה אני לוקחת איתי..

המשפט הבא שיצא לי יצא מהבטן החשופה, לא ממחשבה מנוסחת ויפה-
"להרשות לעצמי להרגיש כעס" עניתי.
לא ידעתי עד כמה הרגש האנושי הזה מסתתר אצלי עמוק עמוק בפנים.
לא ידעתי, שמעצם זה שאני אלמד לתת לרגש הזה מקום (כמו גם לכל שאר קשת הרגשות) אתן לעצמי את המתנה להרגיש יותר בטחה בעולם..
וזאת המתנה האמתית. אחת מהן. והן מתנות מתעתעות. כי זה מסוג המתנות שלא מגיעות באריזות צבעוניות.

לסופר גבי ניצן יש קטע שאני מאד אוהבת על זה שהמתנות הכי גדולות שלנו בחיים הם אלה המגיעות באריזות מצ'וקמקות.
אני פחדתי, ועדיין פוחדת מהכעס שלי, כי אני פוחדת שזה בדיוק הפוך מלארוז מתנה יפה. מה ששכחתי, שלפעמים המתנה יכולה להראות ארוזה מאד יפה מבחוץ אבל אף אחד לא יודע שבתוך הקופסא יש פצצה מתקתקת
וכעס הופך לפצצה מתקתקת כשכולאים אותו, לא משנה אם זה בתוך אריזת מתנה מנצנצת
לא רק כעס, פשוט במקרה שלי זה היה המפגש הכי מרתק.

אז אני מאחלת לעצמי להמשיך לקנות מתנות יפות ולארוז אותם באריזות יפות עם סרטים צבעוניים, כי זה באמת עושה לי שמח בלב
אבל להשאיר את זה לעולם החומר. למתנות כאלה שנותנים ביום הולדת.
ולזכור שבעולם הרגש אין צורך לעטוף יפה, ואולי זה כל היופי
להסכים להשאיר דברים פתוחים, כדי שאוויר יוכל להכנס, ותנועה תוכל להתרחש
להסכים להשאיר את הבשר החשוף בלי לפחד שזה יכאב מידי
להסכים להשאיר שאלות פתוחות בלי למהר לענות על כולן.
להסכים לאנרגיה מסויימת להיות נוכחת בחדר (בין אם היא נעימה לי או לא) בלי למהר לנקות אותה ולטהר עם מרווה, להסכים לפגוש אותה ולתת לה מקום, בידיעה שהחלון תמיד פתוח, והכל תמיד נמצא בתנועה.

להסכים לא לארוז יפה, את עצמי, את הרגשות שלי, את החברים שלי ואת המטופלים שלי.
להסכים לתת לחיים להתרחש..
והנה, חדי ההבחנה ישימו לב איך גם את הקטע הזה אני כבר מתחילה לארוז יפה לקראת סיום.
אני שמתי לב:)

אז הנה, מתאמנת כבר עכשיו בלהשאיר פתוח..
כי ברור לי שזו רק תחילתה של עוד דרך.. פתיחה של עוד קופסא שישבה במחסני התת-מודע..
שבניגוד לאריזת מתנה, אריזות של הנפש לא תמיד קל לפתוח. זה לא תמיד מלווה בציפייה שמחה והתרגשות.. אולי ההפך. לפעמים זה מאד מפחיד לפתוח את אריזות הנפש, מפחיד לגלות מה נמצא שם בפנים.
אבל זה שלא נפתח אותן לא אומר שהן לא שם.
ולא, לא תמיד צריך לקרוע את העטיפה, אפשר גם לשבת בשקט, לפעמים עם עוד אדם קרוב, ולפתוח לאט לאט.. ולהוציא את בובות החרסינה המתוקות שיושבות בפנים, לנקות להן בעדינות את האבק..
וגם אם נמצא שם בובה של טרול, או של מפלצת לא נמהר להחזיר לקופסא ולסגור, אולי ניתן להן שבת רגע בחוץ, בשמש, ופתאום אולי נוכל לראות אותן באור אחר.. ונגלה שהן לא מבהילות כמו שחשבנו..
מישהו באמת קרא עד לכאן..?🤔😊🙏

בתמונה: וואבי סאבי שפעם ציירתי לי כתזכורת, אולי כדאי להחזיר אותו לקיר😊

על ידי אור קורן| 2021-08-31T22:45:43+03:00 31/08/2021|