אהבה עצמית (או: כשזורבה פגש את בודהה)

**מיומנו של מחולל שינוי שחזר מאיי יוון – פוסט המוקדש באהבה לכל שותפיי לדרך.

מה שהיה פעם הניסיון לתפוס את החיים מעבר לדואליות שלהם הופך היום להזמנה לחוות את החיים בתוך הדואליות.

זורבה מזמין לאהוב את החיים. ליהנות, לחגוג. להיות ברגע. סוג של נהנתן מואר.

הבודהה, מצידו, מזמין להרפות מהניסיון לאחוז ברגע, כי הרגע תמיד חולף ואחיזה היא שורש הסבל. סגפן מואר.

אז מהי הארה?

להיות ברגע מבלי לאחוז בו. ואם אני אוחז בו – לשחרר את הרעיון שעלי לשחרר את האחיזה בו, ופשוט לאחוז בו! לגלות שכאשר שני הקצוות נפגשים הם משלימים זה את זה.

אחרי כמה ימים בקרפתוס, אי שלו עם סלט יווני וצדפים, דברים נהיים ברורים יותר. לפעמים טוב לקחת צעד אחד הצידה, לטפס על הר או לרדת לים כדי לקבל פרספקטיבה רעננה על מי אני ואנה מועדות פני. ייתכן שזה נשמע קצת קלישאתי, אך מה שהיה פעם הניסיון לתפוס את החיים מעבר לדואליות שלהם, דרך שיטות ותרגולים כדי לסלול את הדרך לאושר, הופך היום להזמנה לחוות את החיים בתוך הדואליות כדרך המביאה הבנה עמוקה יותר על טבענו האנושי/אלוהי והאושר המצוי בליבת הווייתנו.

פעם אחר פעם החיים מחזירים אותנו דרך הדואליות לנקודת ההתחלה, נקודה סינגולארית של אהבה, ומזמינים אותנו לאהבה עצמית. למה הכוונה? דוגמה קטנה..

השבוע בעודי יושב על אי קטן לאחר ששחיתי אליו בתעוזה רבה, התיישבתי מתנשף, בוהה בשמש וההרים. הנשימה נרגעה ומצאתי עצמי מספר סיפורים למה הקיום שלי כל כך חשוב. גיליתי שאני עושה זאת באמצעות מחשבות/סיפורים על הגשמה ומימוש. הנה אני מלמד בעולם, כאן אני גדל, וכאן זה התבטל ושם זה התממש…. והנה פה, והנה שם…

כשהבחנתי בכך, עצרתי לרגע וחזרתי לנשימה, הסתכלתי פנימה וגיליתי שבתוך כל הסיפורים הללו שקרו וקורים ואולי גם יקרו, ישנם מלא רגעים שאני עם עצמי. עירום. פשוט. ככה בלי קהל או עדים שיאששו את עצם קיומי.

למעשה אני תמיד עם עצמי, והאופן בו אני מכיל ומחובר לעצמי באותם רגעים, קובע האם אני בלבדות או בבדידות. באהבה עצמית או בסבל.

כל הסיפורים שאני לוקח בהם חלק בחיי, שקטים או רועשים, קטנים או גדולים, משמעותיים או זניחים, מגיעים מתוך קריאת הנשמה להיות ברגע ולחיות במלאות. לתת לפחד או להתרגשות מהלא נודע של הרגע הבא, להיות חיים בי בו בזמן.

ככל שאני מתמסר למשימת חיי – אהבה עצמית, שיפוטיות של הצלחות וכישלונות, הססנות ותעוזה, כאב ונחמה, הופכים לריקוד אחד מלא צבעים ואני מגלה שבסופו של דבר היחס שלי לעצמי הוא זה שקובע.

כאשר הבחירה לחיות אהבה עצמית הופכת לדרך, אז אהבה אמיתית מתגלה בכך שאני יכול לאפשר לעצמי לתת גם למקומות בהם אני טרם חש אהבה כלפי עצמי להיחשף ולהיראות.

ואז מגיעה המתנה הגדולה… וזו החוויה שתכל'ס אהבה עצמית זה החופש להיפגש עם כל החלקים והרבדים שלנו. כשבמפגש יש לנו החופש ומותר לנו להימשך אל חלק אחד ולהידחות מאחרים, מבלי שעלינו לבחור באיזה צד אנו. מבלי שצריך לבחור בדחייה או במשיכה, להיות אחד שחווה את השניים. מכיל את שני הפנים שממילא נמצאים בתוך השלם. וזה בעצם גם הריפוי העמוק, ושם בפנים כשאני מאפשר לשניהם להיות, יש רווחה. אם יש שמחה אז לצהול ולקרון בידיעה שהיא תיגמר ושזה בסדר, גם אם הסוף יפגיש עם כאב. וכשאני פוגש כאב אני מאפשר לו לגעת בי באמת ואז באורך פלא הכיווץ הופך לתנועה, ומתאפשרת אהבה.

והדרך עודנה נפרשת לאופק…  תודה שקראתם.

באהבה, אור

שתפו את הפוסט

פוסטים קשורים

כותרת