יום שלישי בערב, אני וציפור בדרך להצגה 'אישה בורחת מבשורה' על פי ספרו של דויד גרוסמן. דניאל, חברי היקר, הוא אחד השחקנים הראשיים בהצגה. לא קראתי את הספר ולא ידעתי בדיוק למה לצפות. לא הייתי מוכן למה שקרה שם… בימוי מבריק, שחקנים שמתאבדים על התפקיד שלהם וכל שנשאר לי זה להתאבד יחד איתם. ההצגה היכתה בי.
זיכרונות ילדות, מלחמת לבנון וקטיושות, חדר הבידוד לילדים חולים, מסיפורי אמי, מוישל'ה דודי שנהרג בתעלה , תקופת הצבא שלי עם המארבים בלבנון וההיתקלות בה לקחתי חלק וגם נפצעתי מכדור בירך.
אני כותב ומשתף הרבה מחוויותיי בפייסבוק, אך את ההיתקלות שלי בלבנון ותקופת הצבא כמעט שאיני מזכיר.
לפני שבוע אחד מחברי לצוות חגג 40 עם אשתו והזמין אותנו לחגוג עמם. מפגש צוות… עברו 22 שנים מאז השתחררנו… ועדיין יושבים ומשחזרים את הרגעים המצחיקים, רגעי הגבורה, כמו גם הכאב והפחד שעברנו ביחד. מפרקים ומעבדים דרך המילים חוויות שחלקן פשוט אינן הגיוניות, אפילו עבורנו, שהיינו שם. כאילו אנו מספרים סיפור של מישהו אחר.
יש לי חברי נפש, שותפים למסע, יש לי אחים ואחיות ממשפחת הנשמות שלי כאן על כדור הארץ. אך עם חבריי לצוות זה קשר אחר. זה קשר דם. המפגשים האלו לא תמיד קלים לי, אך אני אוהב אותם. תקופה ארוכה התרחקתי מכל מה שקשור לצבא, מלחמה, סכסוך… ובמובן מסוים עודני. בחרתי לעשות את תהליך הריפוי לכך בתוכי… והחיים מפתיעים ומזמנים מפגשים במציאות שמפגישים אותי עם העבר. רק הפעם עם כלים של מודעות והקשבה שעומדים לרשותי
ועם אפשרות לחוות בפרספקטיבה את התהליך שעבר בתוכי עד כה.
בסוף ההצגה לא יכולתי למחוא כפיים, הייתי קפוא, כמעט משותק. שילבתי ידיים ובלי מילים אמרתי תודה לשחקנים. ידעתי שאם אני הולך מאחורי הקלעים לחבק את דניאל ולהודות לו שהזמין אותי, אני מתפרק עליו בבכי. בחרתי לצאת החוצה, לחבק את ציפור, ולבכות בחופשיות על כתפה. פעם פעם הייתי שומר הכל בבטן, אפילו נהייתה לי תסמונת מעי רגיז, עד שהתחלתי את עבודת המודעות הרגשית שלי עם החיבור למי-ניות ולכוח החיים. כמה טוב לבכות… לעשות קולות של אנחה, לייבב, לנשום ולשחרר מהלב כל מה שצף ועלה בי. אאההה.
ב-2 בלילה כשהצלחתי ללכת לישון, חלמתי חלום ובו ציפור שיר אדומה באה ומתיישבת לי על אצבע יד ימין. מעליה שלושה פרפרים עפים בחופשיות ובשמחה. אחרי שנים של לילות עם חלומות על מלחמה, רובה שנעלם לי ואני מחפש אותו באובססיה עד שאני מתעורר ונושם לרווחה, תת המודע שלי מפנה מקום לריפוי ולהתחלות חדשות.
עולם שלקחתי בו חלק וקשור בעברי כילד/איש בצבא, נפגש עם אור שחי כיום בעולם קצת שונה שהוא יוצר לעצמו, לחיות בסביבת אנשים שבוחרים להסתכל פנימה ולפגוש את עצמם ומכאן להעז ולהביא את האור לעולם ולחגוג את החיים ואת הרגע, רק הפעם לא ממקום של התכחשות לכאב או לעבר, אלא דווקא מתוך האומץ להיות אנושי ולבחור בדברים שבאמת מזינים כמו קירבה, חיבור לאדמה, מיניות, חברות, ריקוד, שירה, ולא נודע שפותח את מה שיביא עמו הרגע הבא.
תודה לכל מי שקורא ובכך נהיה גם קצת שותף למסעי.
מזמין אתכם למסע הריפוי והעצמה הקרוב…
באהבה, אור
