בלילות לאחר הקורס שהעברתי בשבדיה מצאתי את עצמי מתהפך ומתהפך במיטה, נרגש, משחזר שוב ושוב את חוויות השבוע שעבר ולא מצליח להירדם.
בשלב מסוים מעונג טחינת המחשבות על חווית הסיפוק וזיכרונות היום הנעימים קלטתי כי איני נהנה עוד, וכי למעשה אני סובל. חוויתי מצוקה.
נשמתי והקשבתי פנימה דרך זרם המחשבות לתחושות הגוף והרגשות, ונתתי לחכמת הגוף והלב להובילני
פנימה אל המקור ממנו מגיע הריגוש שהפך לאי נחת גדולה בשלב מסוים.
כך, צעד אחר צעד, כמו בסימני דרך, נגלה עבורי פאזל של שכבות, בו השכבה הראשונה הייתה היאחזות.
זיהיתי את התחושה של הכיווץ מסביב ללב ובבטן שמנסה לשמר חוויה נעימה שאך זה עתה חלפה לה.
מבלי לשפוט את ניסיון ההיאחזות המשכתי פנימה ומצאתי פחד מסוף, מסיום, מריק או וואקום שאחווה אם חווית הסיפוק תחלוף.
למעשה יכולתי לחוש כי מתחת לכיווץ בבטן חוויית הריק כבר נמצאת. מה שהיה מת, ולי לא בא שזה ימות.
היה כל כך נעים. לא רוצה שזה יגמר!
אך למעשה אני סובל, כי זה נגמר והריק מזמין אותי בסבלנות למפגש. בראש אני יודע כי עצם המפגש עמו יפנה מקום לדבר הבא. אבל ממקום אחר יש פחד לאבד משהו ולחוות את הצביטה והכאב על סופו.
נשמתי אל תוך הריק אט אט והתמסרתי לתחושות הוואקום שבבטן. המעטפת סביב הלב החלה להתמוסס
והרגשתי יותר קרוב אל עצמי. ברגע שלא הייתי נפרד מהריק יכולנו כאחד להשתנות. שלווה אט אט הגיעה מבפנים ונבעה ממרכז הריק בחמימות אל הבטן והחזה. חוויתי אחדות.
כל ההתרגשות שלא יכולתי להכיל קודם הפכה לאנרגיה של אהבה שחלחלה והתמוססה עמוק לתוך גופי הפיזי כמו גם להילה סביבי. חשתי קורן, ממש אור קורן : )
ברגע מכונן זה יכולתי לחוש ולחוות בכל הווייתי כי פחד המוות שמשהו יסתיים היה ממש פחד שהחיים יסתיימו באיזשהו אופן. קיבלתי מפתח מחולל שינוי: כשיש התרגשות גדולה וקשה להכילה ופחד שמשהו ייגמר, ישתנה וימות,
אני מזהה את פחד המוות שמחכה למפגש בעומק, על מנת לחבר אותי מחדש לאחד הנצחי האינסופי שבתוכי.
באופן מפתיע בעשותי כך אני מעגן את חווית העונג בחיים ומוצא את השלווה שבתוך הריגוש.
באהבה אור
