להצליח ולהיכשל

מסע ענו בקהילה חיה ותוססת.

עברו כמעט שבועיים מאז שעברנו מחיי סמינר לחיי קהילה/שבט בבית ספר למסתורין בניו זילנד.
מרגיש שיש הרבה לשתף ויחד עם זאת רק התחלנו. צריך לחכות עוד זמן עד שנוכל להתחיל לדבר על זה.
אני חווה כאן מלא חוויות. בלב אני שמח ומרגיש במקום הנכון יחד עם עוד מלא רגשות שזורמים בי והגעגוע למשפחתי וחבריי בארץ.
מוקף במרחב אנושי כנה שלומד טכנולוגיות אנושיות לתקשורת של הלב הרגשות והצרכים של כולנו.
ישנם אתגרים אישיים ואי הסכמות. ישנם חיכוכים ורגעים של רגשות סוערים.
המיוחד עבורי שזה המקום לתת להם מקום.
מה שהייתי מלמד כעת הוא דרך חיים.
זה יפה ומותר לכעוס, לבכות, להביע תסכול וייאוש. זה בטוח גם כשיש קונפליקטים ויש מקום לפחד וגם לצהול משמחה ולהביע תשוקה ומשיכה.
.
כל יום הוא לפחות כמו שבוע אם לא יותר, מלא בשיעורים להעז ולקחת את ההזמנה ללמוד דברים חדשים על עצמי ועל עצמנו, על הטבע ותופעת האדם בתוכו. להבין יותר לעומק מה זה הדבר הזה שנקרה אנושות ובתוכו יש אנשים עם צרכים אנושיים?
.
ובינתיים הניסוי ממשיך. המתח בין צורך שלנו בשבטיות, חום, ביטחון וקירבה יחד עם הרצון למצוא ולהביא את הייחוד שלנו. להביא באופן בריא את תופעת הטבע הייחודית שהיא ה"אני" האמתי שלנו שמעבר לפרסונה או למסכות החברתיות שהרבה פעמים יצרנו כדי להשתייך ולהיות חלק מ..
.
הזמנה לפגוש באופן חי וחריף את המתח בין מציאת העצמי והנבדלות שעלולה ליצור הפרעה לבקשה המקבילה להיות שייכים, אהובים ומוכלים.
.
להכיר בכך שבתת המודע אי שייכות משולה למוות.
ובאותה נשימה גם ביטול העצמי ויצירת פרסונה שאינה האמת הפנימית שאני הנה כמוות לרוח שבתוכנו.
.
אני בתוך שדה חי ודינאמי שהוא "אנחנו".
לומדים יחד מה לא עובד ומה אנחנו לא יודעים.
.
מתמלאים באגו וידיעה, ולאחר זמן כמו בלון נותנים לכל האוויר לצאת ושואלים שוב כמבראשית:
מה הצורך שלי מתחת לרגשות?
מי אנחנו?
למה יש כאב בעולם?
מה עושה אותנו שמחים?
איך כקבוצה נוכל לתמוך אחת בשני ומכאן להביא את הלב האוהב לעולם וללבבות האנשים.
.
המסע הזה הוא כתפילה שאני הולך והולך וממשיך ללכת אותה.
לומד עוד על אי הידיעה של עצמי ומאפשר לניסיון להתחיל ולחלחל אט אט אל תוך הווייתי.
.
קמתי הבוקר ושוב באו אלי המחשבות:
איך לחיות בקהילה מבלי לבטל את הגאונות של האינדיבידואל"?
ולמה מעבר למסע האישי שלי זה חשוב לחיי קהילה?
האם באמת הדבר הבא הבריא לאנושות הוא יצירה של עוד ועוד קבוצות קטנות החיות במערך חיים קרוב ואינטימי יותר?
.
מה קורה כשהאישי מתבטל והנפש מתחילה לתסוס בצל וזה משקשק את הקבוצה כולה? קיבוצים התפרקו בגלל זה.
.
אני רואה זאת כהזדמנות מרתקת ללמוד איך לתת למתנה/גאונות של כל אחד מאתנו להימצא, להתגלות ואיך ליצור לעצמנו לשם כך מרחב אישי מאפשר בתוך השדה הקולקטיבי, בהבנה שגאונות זו היא המתנה המעצימה שלנו לשדה כולו. איני מדבר כאן על תאוריה. זו חוויה חיה שחשים כשהייחוד האמתי, כשהוא נמצא, מאפשר בעצם לכל המערכת להתעצם, להירגע, להשתכלל ולהתחדש בעת ובעונה אחת.
ומכאן להיות אבן בנין חשובה שתומכת בשבט/קבוצה/קהילה.
אני לומד זאת ממלא פעמים שזה לא מרגיש כך. ואז כשזה כן מרגיש כך זה מאוד ברור!
.
כאן נכנסת הענווה בהסכמה לנסות וללמוד תוך כדי תנועה מה עובד ומה לא.
זו ההסכמה להיכשל.
.
ברוס שהנחה את הסמינר שאל אותנו יום אחד:
"מה מספיק חשוב ומקודש עבורנו שנסכים להיכשל בו שוב ושוב?"
השאלה הזו נגעה בי כרעם ביום בהיר.
.
הוא שיתף שישנם 3 דברים עיקריים שקהילות או קבוצות נפלו עליהם בעבר כיוון שהיו בצל, ולא יידעו או פחדו לגשת אליהם.
כולם שייכים לצ'קרת השורש וקשורות לצרכים הראשוניים שלנו ולהישרדות.
כ ס ף ~~ מ י נ י ו ת ~~ כ ו ח
.
לכן חלק מהותי מהתהליך שלנו כאן הוא ללמוד טכנולוגיה אנושית של תקשורת הלב בכלים של הקשבה הבעה ושיתוף ברגשות ובצרכים שלנו על מנת להביא את הצללים הללו שיש לכולנו אל האור שוב ושוב. לדבר אותם. להרגיש אותם לשתף. לתת להם לצוף.
לתת לנו להיראות במקומות הפגיעים והלא נוחים.
המקומות שאנחנו חושבים שאם ייראו אותנו בהם, אז בעצם ייראו לנו ! ואז לא יקבלו אותנו. ונחווה דחייה ונטישה, ובכך ניפגש עם פצעי הייסוד של האנושות שאותם אנו מנסים במודע או שלא במודע לשים אותם בצל, כאילו יש אותם רק לנו.

הלימוד העדין שדווקא הבאת הפגיעות שמתחת להסתרה ולצל וחשיפת הפצע המשותף לכולנו, הכאב של הנפרדות והצורך באהבה הם המפתח לריפוי ולקרבה מחודשת.
אנו מתרגלים ב"לייב" איך לתת לפגיעות להיראות כדי שמתחת לקונפליקטים ולאתגרים שעולים יוכל להתגלות שוב הלב, כך שקירבה בעוד עומק ובשלות תבוא מעצמה ותחושת בגרות ואמון בשדה שאנו חיים בו ויוצרים אותו תתעצם.

לרגעים עולים בי זיכרונות ילדות.
רק שכאן זה לא הקיבוץ של פעם.
זה משהו חי פועם ומתגלה שחוקר, מבקר ולומד את עצמו.
והענווה חשובה כדי שנוכל להיות חופשיים מאידאולוגיות של מה נכון ומה לא. אנו כותבים את ההיסטוריה של עצמנו.
.
איך להנהיג, ליצור ולחיות מתוך הקשבה עמוקה יותר ללב,
לחיים, למסתורין, לקריאת הנשמה ולאופן בו הרוח הגדולה,
רוצה לבוא דרכי, אם אהיה מעט רומנטי במילותיי,
ובכך להעצים את הנשמה שבלבי,
את נשמת השבט שלי ומכאן את נשמת עולם כלו.

שלכם באהבה אור ❤