מפגש עם הילד הפנימי (או: יהונתן מנהיג)

יהונתן, בחור בתחילת שנות הארבעים לחייו, הגיע אלי בשל תחושה שמשהו עוצר אותו במקום העבודה שלו ומונע ממנו להצליח כפי יכולתו.

בתהליך ההקשבה הקוונטית הזמנתי אותו להתחיל בכך שיקשיב לגופו ויראה אם יוכל לזהות היכן נמצאת אותה תחושת תקיעות, מבלי לשפוט אותה.

יהונתן התמסר לתהליך, עצם עיניו, העמיק נשימתו והרפה פנימה. די מהר עלתה בו תחושה שהכיר היטב, אך לא נתן עליה את הדעת עד כה. תחושה של כיווץ בסרעפת, שהייתה כמו כעס מוחזק. כאילו מישהו אסר עליו להרגיש רגש זה. בעידודי המשיך יהונתן במפגש החווייתי הזה וכששאלתי אותו שאלה שיכולה להיראות מעט לא שגרתית בהתחלה, אך מטופלי מכירים אותה היטב – "בת כמה התחושה הזאת?", נזכר לפתע יהונתן כי זו תחושה שמלווה אותו עוד מתקופת הגן. בילדותו, נהג להרביץ בגן לילדים אחרים כי רצה, לדבריו, להיות "המנהיג". הזמנתי אותו להסתכל פנימה ולזהות מהו הרגש או מהי התחושה שנמצאים בבסיס הרצון שלו להיות "המנהיג"? גילינו כי התחושה הבסיסית שחווה בתוכו ושממנה פעל הייתה: "אני חלש", תחושה שעליה ניסה לכסות. ליהונתן היה צורך להשיג תחושת ביטחון, שלפי הבנתו דאז, תמלא את הצורך שלו להרגיש אהוב ומוגן והוא ניסה להשיגה בכלים האינסטינקטיביים שעמדו אז לרשותו, על מנת לשנות את המצב לטובתו.

בפועל, התנהגותו גררה תגובות שליליות וענישה מהסביבה, שלא השכילה לראות את הצורך הבסיסי שהניע את יהונתן. יהונתן קיבל את המסר כי התנהגותו אינה מקובלת ואינה ראויה ‒ הוא למד לקשר בין הניסיון שלו לבטא את צרכיו ובין התגובה השלילית של הסביבה. זאת אומרת, שהצורך, נוסף על היותו אסור, אף מסוכן, כי אם יבטא אותו, יפגע בעצמו על ידי כך שיחווה נטישה או דחייה, או לחלופין יפגע בסביבתו. מתחת כל אלו נשאר יהונתן עם צורך בסיסי להגנה ולביטחון, צורך שלא רק שלא סופק, אלא גם היה אסור בעבורו. מדבר זה למד בהמשך להסתיר ולהדחיק את כעסיו.

בהמשך ילדותו למד יהונתן לקבל את תחושות הביטחון והאהבה, באופן זמני, דרך דפוס של ריצוי הסביבה. זאת כאשר מבפנים רגש החולשה ותחושת אי-הראויות לאהבה נשארו בעינם.

עתה, כאשר גדל, בכל פעם שעלתה מתוך גופו תחושת כעס, באופן לא מודע הוא דיכא אותה. הוא הגיב אליה בהתכחשות מבלי לשים לב לטבעה. למרות זאת, הילד הפנימי שבו, המשיך לבטא את הצורך העמוק שהניע אותו מלכתחילה. הצורך להרגיש מוגן ואהוב נשאר.

כשבגר, בכל פעם שעלתה ביהונתן אנרגיה תחרותית במקום עבודתו, הוא דיכא אותה. אפילו כשהייתה זו תחושה בריאה של יזמות ושל התפתחות. בכל פעם שתחרותיות עלתה בו, מנגנון מהלא-מודע נכנס לפעולה, שִייך את תחושת התחרותיות לאותו זיכרון של תחושת הכעס בילדות ו"דיווח" כי הדבר אסור. כלומר, בפועל הבחור רוצה ליזום אך חש כי משהו עוצר אותו. במקום לחיות ולהגיב מתוך ההווה למציאות שבה הוא נמצא, הוא חי ומגיב מתוך העבר.

הדרך לשינוי ולריפוי

בתהליך עם יהונתן ירדנו לשורש שממנו התחיל הכול, תוך כדי מעבר דרך שכבות של רגשות, אל הצורך של הילד הפנימי להרגיש אהוב בטוח ומוגן. זהו המקום שממנו נבע הצורך להיות "המנהיג" של הילדים. נוסף על כך, יהונתן התוודע לכעס שהיה בתוכו ולמד כיצד לתת לו לגיטימציה ומרחב ביטוי ומתוך כך אפשרנו לרגש המוחזק לנוע, ומעצם זה להשתנות.

כדי להשלים את התהליך יהונתן הוזמן לפגוש את הכאב שגילה בתוכו מהילדות. הכאב על הצרכים שלא מולאו לאהבה ולביטחון. הזמנתי אותו לראות בעיני רוחו את יהונתן הילד, להזמין אותו למפגש פנים אל פנים ולהסתכל בעיניים אחד לשני. להפתעתו גילה יהונתן שקל לו לזמן את יהונתן הילד למפגש וממש לחוות אותו באופן חי. הוא פגש ילד שעמד לבד ובפניו היו פחד ובדידות. ביקשתי מיהונתן שיהיו זה בנוכחות זה, עד שיקרה משהו, מבלי שמשהו מסוים אמור לקרות, והזמנתי אותו לסמוך על תת-המודע שלו, שיביא את הפרטים הרלוונטיים למודע. עצם המפגש וההקשבה באופן חי ובלתי אמצעי, יצרו את הריפוי, בכך שעזרו לזיכרון הרגשי שהוחזק בגופו של יהונתן להשתחרר. המפגש בין יהונתן הבוגר ובין הילד הפנימי, והיכולת של יהונתן לחוש במקביל את ההגנה שהוא יכול היום להעניק לילד, פתחו בעבורו פתח לתובנה עמוקה. יהונתן למד באופן חווייתי וחי כי הוא אינו חייב להחזיק עוד בחיבורים האוטומטיים שנבנו במהלך חייו.

כך, על ידי אי-התנגדות למה שנמצא בפנים, יהונתן למד כיצד לזהות כעס מבלי להדחיקו. זהו עוד צעד חשוב בחיבור עם הילד הפנימי שבו. ההבחנה בין לפעול מתוך כעס, ובין להרגיש כעס בגוף. צעד זה פותח בפניו את התובנה, כי היום יש בידיו דרכים נוספות לבטא כעס או יצירתיות באופן בטוח ובונה בעולמו. בתוך זמן קצר למד יהונתן כיצד לזהות איכות זו של כעס בגופו, הפעם מבלי להדחיקה; ויותר מכך, להשתמש בה באופן יעיל. הוא הרשה לעצמו לחוש תחרותיות בריאה במקום עבודתו. רגשות נחיתות שהיו בעבר, הקשורים לתחושת החולשה בילדות, התחלפו בפרץ השראה ויצירתיות ‒ מכיוון שכעת הייתה לגיטימציה לאיכויות ממשפחת הכעס לקבל ביטוי. הילד הפנימי שבו קיבל יותר ויותר נוכחות ובתמורה העצים את הוויטאליות הבסיסית בחייו, בעבודה ובכלל.

המפגש עם הילד הפנימי

המפגש עם הילד הפנימי שבנו הוא חיבוק לעצמנו ממקום עמוק של לב אל לב. מתן המקום לילד שבתוכנו להראות לנו מה הרגיש בעבר או עודנו מחזיק היום, בונה את הביטחון העצמי ומקרב אותנו אל עצמנו. ככל שאנו מכירים יותר את הילד הפנימי שבנו וקרובים אליו, נחוש באופן טבעי יותר אהובים, בטוחים ומוגנים בחיים. כשאנחנו לומדים לאהוב הילד הפנימי שבנו, אנו בעצם מאפשרים למקום הזה, שכל כך קרוב אל עצמנו, אולי המקום שהכי קרוב אל עצמנו, לאהוב אותנו.

הילד הפנימי אף פעם לא יוותר עלינו. ממנו נובעים חדוות חיים וכוחות נפש, שיוכלו לקחת אותנו תמיד למחוז חפצנו, למקומות שאותם לבנו ונשמתנו רוצים להכיר, לפגוש וליצור. מערכת היחסים איתו היא אולי מערכת היחסים החשובה ביותר שיש לנו כאן. לא פעם אנו מחזיקים אשמה, בושה, כעסים או פחדים בקשר אליו. ריפוי מקום זה והיכולת לחוות אהבה ממנו וכלפיו, הם המפתח לחיים בריאים ולהיותנו בעלי תחושת ערך עצמי, שאינה תלויה בדבר. לאהוב את הילד שבנו, זה להסכים לקבל אהבה בעצמנו, מעצמנו ואף יותר מכך, מה"אני" שלנו. נביעה של אהבה טהורה, בלתי ניתנת לתפיסה קוגניטיבית מלאה, אך ניתנת לחוויה ישירה ואותנטית. ברגע זה הבריאה כולה אוהבת אותנו. טיפוח חמלה עצמית הוא הדבר החשוב ביותר בהתפתחותנו. זו רוחניות אמיתית.

שתפו את הפוסט

פוסטים קשורים

כותרת