רובנו מסתובבים עם רעב פנימי. מניח שרוב מי שקורא שורות אלו אינו רעב פיזית. אם כי לא פעם מוצא עצמו באכילה רגשית או בפיצוי רגשי אחר המעיד על רעב/צורך רגשי עמוק יותר הנמצא בתוך המערכת משחר ההיסטוריה שלו ומתפרש כתחושת חוסר בסיסית שאינה משתנה.
הרעב הזה כואב לנו. יחד עם זאת פעמים רבות אנו מסתירים אותו. האפשרות להראותו נתפסת אצלנו כחולשה- ומכאן כסכנה. סכנה כי אם ניתפס על ידי הסביבה כחלשים- כלומר כצרכנים של אהבה, ייתכן ונידחה. הפרסונה שפיתחנו למדה במהלך השנים אסטרטגיות שונות דרכן נוכל להציג עצמנו כמקורות של אהבה. כך שהסביבה תרצה ואף תצטרך אותנו וסכנת הנטישה דחייה, כלומר סכנת המוות תקטן. אך בצל שלנו ישנם חלקים רעבים! אשר בהיחבא מתנהגים כקבצנים רעבים של אהבה. בדיוק הפוך מהתמונה המוצגת באור. ההסתרה הזו מונעת מאיתנו להביא מתנתנו ולהגשים עצמנו במלאות לעולם.
עבורי הכרה בקבצן הזה ובכאבו, מגלה לנו (לעתים באופן ברור ולעתים ברמזים דקים) את חווית המוות המוחלט והבלתי נסבל של הכאב הראשוני של היעדר אהבה שנחווה לרוב בשנים הראשונות לחיינו או מחוויות בין דוריות או קולקטיביות להן אנו שותפים.
מה שמשאיר אותו כאב כמו שהוא ואותו חלק בתוכנו ללא שינוי הוא דווקא הניתוק ואי ההסכמה לפגושו ולתת לו מקום והכרה רגשית ותחושתית.
כשאנו מנתקים חלק מאיתנו, אנו מתנתקים מהשלם שאנו. חוויה הגורמת לנו בהפוך על הפוך לשמר ולמחזר את חווית הרעב הראשונית שמחפשת את השלם שהיה שם. דבר המצריך מאיתנו להשקיע יותר אנרגיה בהסתרת הרעב שרק מתגבר עם השנים ותכלס הולך איתנו לכל מקום.
ישנו שלב בחיים שלנו המגיע במוקדם או במאוחר, בו מתוך כניעה לכאב זה מגיעה בגרות נפשית והסכמה להפסיק להפנות לו עורף, ואנו בוחרים במפגש עמו.
כאן נוצרת הזדמנות לחיבור מחדש. זהו תהליך הדרגתי ויחד עם זאת מעצים מאין כמוהו, המחזיר לנו את כוחנו האמתי ומכייל את החלקים השונים בתוך השלם שאנו.
"המושיע והננטש" , "הילד וההורה הפנימי", "הקבצן והמעין הפנימי הנובע", לומדים את היכולת לחיות בתוכנו יחד, מבלי שעלינו לבחור באחד מהם ולהכחיש את השני. הם אינם מאיימים עוד בקיומם על חברם הקוטבי כביכול.
מתוך התהליכים שאני מעביר בארץ ובעולם, אני נוכח שוב ושוב כי חיבור לכוח חיים זה מזכיר לנו דרך תובנת הלב והגוף
(ולא רק כהבנה של המיינד), כי למעשה כוח חיים זה מעולם לא אבד ותמיד נשאר איתנו, גם במפגש עם הכאב הראשוני ובמפגשים שבאו כאדוות אחריו בהם חשבנו שאיבדנו מעוצמתו או את החיבור הישיר והמולד אליו. וכי למעשה אנו אלו שניתקנו כוח זה מעצמנו בניסיוננו התמים להסתירו מעיני כול.
ההסכמה להכיר במקום הרעב בתוכנו, להרגיש אותו לשורשו, פותחת דלת לחוויית נתינה חופשית ולהגשמה המלאה שלנו בחיים, שכן עכשיו איננו צריכים להסתיר עוד מעצמנו את אותו קבצן וגם הוא זוכה לאור מודעותנו ובכך כאבו שהוא כאבנו יכול להתחיל ולהשתנות, רק מעצם העובדה שקיבל הכרה ומקום. כלומר קיבל אהבה. הצורך בנראות פנימית, נראה כעת ואנו משוחררים יותר להביא מתנת היותנו אל העולם כשהפעם המתנה אינה מדומה ומוזנת באהבה עצמית כנה המופנית קודם למקור ומכאן יכולה לקרון אור חזרה אל העולם. אהבה זו המסכימה להכיר בצרכים (המתגלים) עליהם ישב הכאב.
מתוך הקשבה פנימה מגיעה קבלה עמוקה יותר של עצמנו. הכאב שברעב הופך להזדמנות למפגש פנימי. ההקשבה מביאה נוכחות, והנוכחות מביאה כוח אמתי למימוש בוגר ושלם של ה"הנני" שלנו בנתיב חיינו המופלא והמתגלה.
תודה שקראתם. אשמח לשמוע איך מהדהד לכם ואיפה הטקסט פוגש אתכם?
**ומי שמעוניינים כעת להזמנה**
מסע העומק הקרוב להתעורר לכוח החיים יוצא לדרך ב- 8-11.1.2020
הוא מזמין את מי שבוחרים להיפגש עם המקומות הרעבים שבתוכם ולגלות מחדש את הנביעה הפנימית שתמיד נמצאת שם ורק מחכה שנחזור ונתחבר אליה. האהבה רוצה אותנו שלמים אנושיים אמתיים. הבקשה העמוקה של נשמתנו היא לשוב ולהלך ברגישות ובנוכחות מלאת יופי ועוצמה בחיים האלו. לחיות, לגלות וליצור את החיים המופלאים שנועדנו להם.
האם זה הזמן שלכם? אם כן בואו עם קריאת הלב. העולם רוצה עוד מאיתנו ערים מחוברים ונוכחים. לפרטים נוספים והרשמה הקליקו כאן
שלכם באהבה,
אור
