אש

פתחנו באש. יורים עלינו בחזרה. אני נמצא בסכנת מוות אמיתית ואני בכלל לא קולט את זה – בערוץ מתחתינו מחבלים!

לבנון. החודש לפני 21 שנים בדיוק, ינואר 1997.

מה בסך הכל רציתי? לסיים עם המארב הזה ולצאת לרגילה? ולמה אני לוחם? אנחנו עוד ילדים ובכלל אין מקום לשאלות כמו:

"למה א.נשים הורגים אחד את השני?"

"למה בחרנו בחוויה הזו עכשיו? לירות על מנת להרוג"

בכלל רציתי להיות פציפיסט שלא מוכן להחזיק נשק ולהתגייס לצבא. אבל הייתי עוד נער. הרצון שלי עוד לא היה מגובש בגיל הזה ואני מושפע מהמון גורמים היסטוריים וסביבתיים שהביאו אותי להיות לוחם.

קררר, חורף, ינואר. בתוך חרמונית אני וחברי לצוות יושבים שלושה ימים בתוך השיחים ממתינים. מזל שלא יורד גשם. רחש הליכה בוואדי מתחתינו, ברגע מסוים פותחים באש. לא נקלט. אני בתוך סרט. רעש היריות כואב באוזניים. צוות חילוץ גולני מוקפץ לעברנו. אני זוכר את חבר שלי צועק בתחילת הקרב ולוקח לי זמן לקלוט שהוא נפצע מקליע. מתחתי חבר נוסף מקבל כדור בירך, מימיני חבר חטף כדור במרפק, בשיח לידי חבר מת מול עיניי. כדור ישר ללב.

הוא עוד הספיק לקרוא לי: "אורקו קיבלתי כדור ביד". זה היה מראה קשה. אני החובש של הצוות, פשוט תפקדתי. 15 דקות שמרגישות נצח. בסופם 3 אנשים מארגון עמל או חיזבאללה שוכבים מתים בשדה.

אני כותב כעת וגל של דמעות ומתח משתחרר מגיע.

ההיתקלות הזו היא אחת החוויות הכי אינטנסיביות שעברתי בחיי. ובעוד אור הלוחם החובש מטפל בחבריו שנפצעו, שם תחבושת לאחד, זורק חוסם עורקים לאחר, אני לא באמת הייתי נוכח שם. כמו סיפור של מישהו אחר. התנתקתי מעצמי בלי שידעתי את זה. חלק גדול ממני קפא ותפקדתי על אוטומט.

רק אחרי שחבשתי את חברי, גיליתי שנפצעתי בעצמי. כדור בירך. רסיס קטן בביצים. לא כאב ובאופן מפליא כמעט ולא ירד דם. הגוף היה מפוצץ באדרנלין ואנדורפינים. אני מוריד את האפוד ומגלה חור באינפוזיה שהייתה בו. וואו, כדורים עברו סנטימטרים ממני. כנראה בתוכניות מלמעלה זה עוד לא הזמן שלי למות.

אני זוכר שהיריות נגמרו והיה רגע של שקט כל כך יפה. הגוף מלא בסמים טבעיים שבמקום וזמן אחר היו יכולים להיות אחלה טריפ למסיבה ולאקסטזה של ביטוי וריקוד, או לבהייה בנוף יפה והתמזגות עם הרגע לפני שקיעה. לא רציתי שהרגע של השקט הזה ייגמר ופחדתי ממה שיקרה עכשיו.

אני זוכר צוות חילוץ של גולני מגיע אלינו, ואנחנו יורדים מהשיח שהסתווינו בו אל הערוץ. אני זוכר מסוק חילוץ שמגיע. הוא לא נוחת. שולחים עלינו פצצות מרגמה מהכפר הצפוני. שריקת יציאה של הפצמ"ר לאוויר. כולנו שוכבים על האדמה מתפללים שינחת רחוק. פחד אימים. חוסר אונים. הומור שחור כסם חיים רץ בינינו. בסוף נהיה שקט. 6 פצצות שנפלו רחוק. המסוק נוחת. אני ומי שנפצע יחד איתי מוטסים הישר לרמב"ם בחיפה.

תחקיר קצר של איזה סגן אלוף שחיכה לנו שם. דודי מהצוות שהפעם לא נכנס איתנו למארב מתקשר להוריי לספר להם. זה מסוג הטלפונים שהורה מעדיף שלא לקבל. אף אחד לא היה יכול לעשות את זה טוב ממנו. הליצן של הצוות. כמה תיזזנו בגללו בטירונות.

הוא אמר לאמא שלי: "אמא של אור אל תדאגי, אור מדבר מלא שטויות כמו תמיד, זה סימן שהכל בסדר". דמעות, בכי משתחרר כעת, תוך כדי הכתיבה. דודי אוהב אותך. אחד יחיד!

ניתוח בהרדמה מלאה, דיברתי מלא שטויות כשהתעוררתי, עוד תחת השפעת ההרדמה, זוכר חלק. מלא חברים באים לבקר אותי. אריה המורה שלי לקרטה בא. מגיל 8 ועד הצבא ראיתי אותו לפעמים 6 פעמים בשבוע. כמו אבא שני. מאוד תמך בי לראותו.

אני ילד. הגוף הפיזי משתקם תוך כמה חודשים. וואו, איזה מדהים! שבועות ארוכים של צפצופים באוזניים מזכירים לי כי אפילו שהגוף מחלים יש בתוכי מלא חלקים שעוד לא חזרו לכאן בכלל.

חוזר לצוות שלי אחרי 3 חודשים של שיקום, ובפעם הראשונה קול בתוכי אומר לי: "אור אם אתה חוזר ללבנון זה נגמר לגלגול הזה. תמות. אם אתה רוצה לחיות, זה חלון הזדמנויות לשנות את הנתיב הנשמה שלך." זה היה חזק ממני וביחד עם זאת הבחירה באה עם המון קושי ורגשות אשמה. "אני לא ממשיך עם הצוות שלי עד סוף השרות". החלטתי שללבנון אני לא חוזר!

הרגשתי ממש כמשתמט שלא ממלא את תפקידו להגן על המדינה. פחדתי שאאבד את חבריי שהיו שם איתי. הרגשתי כל כך חסר ביטחון ולא הראיתי את זה לאף אחד. המון הדחקות.

לאחר שנה בדיוק הצוות שלי נתקל שוב בלבנון, אף אחד לא מת לשמחתי. הפצועים היו הרופא והחובשים מאחור. ידעתי בתוכי שאם הייתי ממשיך ונכנס כחובש בפעילות הזו, הייתי מסיים בה את חיי. הרגשתי בצורה שאני לא יכול להסביר, ששיניתי בבחירתי לא לחזור ללבנון משהו מהותי בנתיב הנשמה שלי כאן על כדור הארץ.

אחרי השחרור אני מסתובב עם רגשות אשמה, התקפי זעם ופוסט טראומה שייקח לי זמן להודות בה. נסעתי לשנה במנזר בסין. חיבור לתקופות חיים קודמות. לזיכרון נשמתי. הייתי זקוק לזה. אך מפנים הטראומה עוד נשארה.

חזרתי לקיבוץ בשנת 2000 עם מעי רגיז. הלכתי לרופא והוא המליץ לי ללכת לפסיכולוג. התעצבנתי… מה קשור פסיכולוג עכשיו?

הייתי עוד בהכחשה גדולה שכל הגוף שלי במצוקה. רק אחרי שעוד שני מטפלים הוליסטיים שלא ידעו אחד על השני אמרו לי את אותו הדבר, הבנתי שאולי יש לי בעיה. בעיה שאני לא מודה בה, שאני בפוסט טראומה. ככה התחיל מסע הריפוי והמודעות שלי, על הספה פעם בשבוע עם אורי, פסיכולוג קליני מתמחה בפוסט טראומה.

בתהליך ארוך ועמוק חזרתי אט אט לתוך הרגעים האלו בוואדי בלבנון. מלא סשנים, כלים, מטפלים, שיטות, סדנאות, מגע, טבע – להפשיר את מה שקפא ולגעת בפוסט טראומה באופן מרפא ומשחרר.

הבנתי שאם אני לא נותן לפחד ולכאב מקום בחיי אני הולך לחיות את חיי בקהות ובניוון. כשהחיות הכלואה שבי תזכה לצאת לחופשי רק ברגעים של התקפי זעם על משפחתי, התקפים שהסבו לי מצוקה גדולה.

כדי לאפשר לשמחה הפנימית של האור הקורן, הילד מהכוכבים, לחזור לעיניו, היה עלי להיכנס פנימה ולהיפגש עם הקיפאון סביב הכאב והאימה. תהליך מתגמל של שנים. ככל שהקרח הפשיר, הפחד ובעקבותיו התקפי הזעם קטנו. יכולתי כעת להיפגש עם חווית חוסר האונים וסכנת המוות האמיתיות שהיו שם מתחת. אלו היו שנים קריטיות, ואני מודה לכוחות שליוו אותי שם. חתיכת מסע שבהמשך הבשיל והפך למתנות שלי לעולם.

אחרי שנפגשתי עם המוות הבנתי שאני בוחר בחיים. ולקח לי כמה שנים להבין שבחירה בחיים באה באמת כשאני מסכים לפגוש ולאמץ באופן מלא גם את הכאב והפחדים שבתוכי.

מה שהתחיל כתהליך שיקום וריפוי הפך למסע נשמה מעבר לידוע ולמוכר. מסע של מודעות, תהליכי עומק רגשיים, חיבור לגוף, מי ניות, קירבה, תקשורת, ריפוי, לב, שמחה, תשוקה ועונג… (וגם אנרגיה חופשית, ידע מוצפן באתרים עתיקים והקשר לאבותינו ואימהותנו מהכוכבים). מסע הנתמך בטכנולוגיה אנושית עתיקה של חכמת השבט-חכמת המעגל, כמפתח ליצירת חיים שמחים ומאושרים יותר.

כל אחד/ת מאיתנו עובר מסע בחיים והמסע הזה מגבש אותנו להיות מי שאנחנו. אבל הוא גם מזמין אותנו לגדול מעבר למי שאנחנו רגילים או מתוכנתים לחשוב שהוא אנחנו, ורק אנחנו יכולים לעשות את זה.

יש לנו ההזדמנות ליצור פה משהו חדש. משהו טוב. שלם. אנושי. לבחור בדרך שמסכימה לפגוש גם את האור וגם את הצל שלנו בשדה ההתפתחות, על מנת שנגדל כהוויות שלמות בעלות עומק, עוצמה ונוכחות בדרך של לב. השינוי באמת מתחיל מבפנים.

דרושים שותפים לחזון וליצירת מציאות שמתחילה כאן מבפנים וקורנת באותנטיות החוצה.

מוזמנים להצטרף אלי לריטריט הקרוב.

באהבה, אור

שתפו את הפוסט

פוסטים קשורים

כותרת