**אדם עומד באמצע המעגל**
גבר נאה לקראת שנות ה- 40 לחייו.
מבטו כבוי.
כעס מתחיל לבצבץ בפניו לפי הכיווצים בצידי הלחיים והלסת.
מבטו מורכן מעט לפנים וממוקד בנקודה ברצפה.
גבוה, מבנה גוף רזה ושרירי, שיער שחור ארוך ומעט מאפיר נוגע בכתפיו.
בלחש יוצאות מפיו המילים:
"אני רוצה להרגיש חי"
"לא רואים אותי, איני חש משמעות, אני כאילו לא קיים".
זהו היום האחרון לריטריט ברוסיה וכולנו כבר מבושלים היטב…
אחרי תהליך משמעותי בו קיבלנו, תרגלנו וחווינו כלים של עבודת עומק רגשית,
חיבור לחיות vitality ולתחושות הגוף, תנועה, הבעה, תקשורת, העצמה גבולות ועוד…
כעת אדם כורע על ברכיו מושיט ידיים לשמיים ומחפש מקור כוח
משאב של תמיכה מבפנים ואולי מאיפה שהו מבחוץ שיבוא ויזין אותו.
ברגע שהוא אמר "לא רואים אותי.. אני כאילו לא קיים" ישר עולה לי באינטואיציה מקרה מוות לא מדובר במשפחה. אולי הפלה או תינוק שמת, אולי משהו מדורות קודמים שעובר מדור לדור במשפחה ומחפש הכרה, פתרון ושחרור.
זה היום האחרון לסדנה והוא האחרון שנכנס למעגל ומביא את מה שחי, אמתי ובוער בו.
יש כל כך הרבה אפשרויות שעולות בתוכי…
לאיזה כיוון לקחת את הסשן הזה? מאיפה לגשת לכך?
יש לנו פחות מ 15 דקות לפני שאנו צריכים לעבור לשלב האינטגרציה והסיום של הריטריט הזה. חתיכת מסע בן 7 ימים עומד להסתיים. אני גם איתו וגם מחשב זמן.
חשוב לעשות תהליך של סיום שיעזור לכל מי שבקבוצה לצאת מהריטריט מקורקע ונוכח כיוון שהחוויות החזקות שעברנו, חיות בנו ועוד ימשיכו ויהדהדו בתוכנו וישפיעו על אופן ההתמזגות המחודש בחיינו. יש לי אחריות. קבוצה שלמה שאני כמו מיילד אותה.
אני מסתכל על אדם במרכז המעגל.
הוא כורע ברך, ידיו לשמים. מחפש ישועה.
"אני רוצה לדעת מה לעשות עם חיי", אומר והדמעות מתחילות לנזול.
יש בי מקום של שמחה.
גבר שמסכים להיפתח ולבכות ולהראות את כאבו ופגיעותו.
מתנה גדולה לעצמו, לקבוצה, לעולם. לפי הדמעות ותנועות הגוף של הנוכחים והנוכחות במעגל כל אחד ואחת מאיתנו ננגעים במקום האישי שלנו..
"אני לא יכול להיכנס איתו לסשן עמוק עכשיו, אין זמן" אני חושב לעצמי.
אבל אני ממש רוצה לעזור לו, ולא רוצה לפספס את ההזדמנות שמשהו סופסוף נפתח,
גם אם ברגע האחרון של הריטריט.
"אני חייו להציל אותו"…
"רגע רגע. מה שמעתי עכשיו בתוכי?"
"אני חייב להציל אותו"…
וואו… לרגע הכול עצר…
להציל….
מאחורי המילה להציל יושב חתיכת צל.
מעניין שאותם אותיות בשני המילים. להציל – צל.
צל זה כל מה שאנו מסתירים או מחביאים מהעולם.
יש את הפרסונה, המסיכה שאנו שמים מלפנים, שזה מה שאנו רוצים שאנשים יראו,
או לפחות לפי מה שאנו מאמינים בו, ככה יש סיכוי שיאהבו ויעריכו אותנו יותר.
הצל הוא מאחור או יותר נכון מבפנים. לרוב אנו תופסים אותו כמסוכן כיוון שהוא עלול לגרום לנו לחוויית דחייה, אי קבלה או נטישה אם יתגלה. חוויות היכולות להיתפס כמוות (רגשי) עבורנו.
**עליתי על הצל שלי (לפחות אחד מהם)**
צל שיש אותו להרבה מנחים, מורים ומטפלים.
החלק הזה שמשמר מחשבה בראש שהמשתתפים במסע שלי הם חלשים ממני או פחות מפותחים. מחשבה שעלי להציל אותם,
ובכך בעצם אני מבטיח את הצורך שלהם בי.
את זה שאני בעצמי ירגיש תחושת ערך וקיום.
כיוון שאם הם באמת יהיו בעוצמה שלהם, עצמאיים וערים,
מי אני ? מה תפקידי?
כל עוד אני פועל עם המקום הזה אני מונע drive מהצל שלי ולא באמת מאפשר להעצמה שלהם לבוא במלוא הפוטנציאל.
זו טרגדיה קומית ללמד א/נשים להיות בעוצמה שלהן/ם,
להפוך להיות המובילים של חייהם.
יוצרים במשותף עם כוחות החיים את אופי הנתיב בו פוסעת נשמתם. כשבמקביל חלק נסתר צריך אותם שיהיו נצרכים כדי להרגיש בעל ערך.
אני מסתכל על אדם במרכז המעגל. הוא כורע ברך, ידיו לשמים. מחפש ישועה.
וואו! כמה טוב וחשוב לפגוש את הצל הזה.
בשנים האחרונות התשוקה שלי זה לראות בן אדם מתחבר לתעצומות הנפש שלו ובורא את דרכו מתוך השראה, תשוקה ויצירתיות בכוחותיו הוא. בייחוד "עושה לי את זה" להעביר את החוויה הזו לא/נשים שרוצים בעצמם להעביר את זה הלאה!
לראות אדם מאפשר מקום לפגיעותו ובכך מתחבר גם לעוצמה הפנימית שבו, זו חוויה אדירה של אמת. והצל שיצרתי בתוכי הביא בדיוק את הדבר ההופכי למה שלכאורה הצהרתי כלפי העולם שאני מאמין בו.
ייאאא איזו מתנה נתתי לעצמי עכשיו.
צל יכול להתגלות גם כמחשבות כמו : "אני רע", "אני מסוכן", אם יראו מי אני יגלו שאני… (השלם את החסר)…
אך למעשה צל אינו רע. יצרנו אותו כדי להגן על חלק בתוכנו שנפגע בעבר.
למשל בתהליך עם משתתפת אחרת בסדנה עלה המקום של הדחייה… הרבה כאב היה שם.. אך כשנתנו לו מקום גילינו שלמעשה אם לא תהיה דחייה ותיווצר אינטימיות בינה ובין מישהו/י נוסף, ייתכן שמה שהיא מסתירה מבפנים יתגלה.
קירבה היא דבר מסוכן לרבים מאתנו ובאופן לא מודע נייצר כל מיני סיטואציות מגוונות של דחייה באופן יצירתי כדי להישמר מאינטימיות.
אותה אישה אמנם מאוד כואבת כל פעם את חווית הדחייה, אך בכך גם משמרת את האמונה שאינה שווה/יפה/ראויה… פעולה שלמעשה היא בדיוק גם המגן שלה, ושומרת את מה שהיא רוצה להסתיר מהעולם, מתוך מחשבה שאם הוא יתגלה, יתגלה גם כאבה וכיעורה והיא תידחה על כך.
**חוזר לזמן הווה**
אני נושם ונותן מקום לתחושת אי המשמעות שבתוכי.
זאת שבאה מהמקום, שאם כולם באמת יהיו בעוצמה שלהם, אז מי אני? מה לי יש לתת אם אני לא צריך להציל אף אחד? אני מחבק בתוכי את הצל שמגן עלי מאי משמעות ומאפשר לעצמי לחוש את אי המשמעות בגוף.
כמה משמעות יש בלהיפגש עם חוויית אי משמעות!
ואז.. כמו קסם בהירות מגיעה. אני מתבונן ונוכח עם אדם שבמרכז המעגל…אני נזכר שלפעמים כל מה שצריך לעשות זה לחבר אדם למקורות של תמיכה. להדרכה הפנימית שלו אם נרצה לקרוא לזה כך, או להבנה כל שהיא שנוגעת ומחברת בין ההיגיון ללב ולרגשות. דבר שיוצר סדר עמוק בגופנפש שלו.
אני רואה פתאום בבהירות שאדם חסר את התמיכה האבהית בחייו. איני יודע אם זה באמת נכון. לא שאלתי אותו ולא פתחתי את זה איתו. יש לי רק תחושה.
"אני לא קיים" שייך יותר לקשר עם אבא.
"אני לא אהוב" זה יותר קשר עם אמא.
מאיפה התובנה הזו הגיעה אלי? אולי למדתי אותה איפה שהו? האם יש בה אמת?
אוקי זה לא חשוב כעת אני חושב לעצמי.. ומתמסר לכוח שמדריך אותי מבפנים.
אני מזמין את כל הגברים במעגל לבוא ולעמוד בטור אחד אחרי השני מאחורי הכתף הימנית של אדם ולייצג את השושלת הגברית במשפחתו.
אדם עדיין כורע על ברכיו וכולם נעמדים מאחוריו.
וואו. בבת אחת כל התחושה משתנה. התמונה ממש מרגשת.
תתארו לעצמכם את התמונה הזו.. של הגברים בטור אחד אחרי השני נוגעים כל אחד בכתף ימינו של זה שמלפניהם. חיבור לקו החיים הגברי במשפחה..
אני מזמין את כולנו פשוט להיות נוכחים בגופנו ולחוש את מה שעולה בנו מתוך הקונסטלציה שנוצרה עכשיו. תחושות, רגשות, דימויים.
תחושה חזקה של אחווה, Brotherhood, תמיכה בין דורית שהייתה כל כך חסרה מסיבה כל שהיא מתחדשת לה כעת בחגיגיות מרגשת בדקות האחרונות של מסע בן 7 ימים בכפר קטן צפונית למוסקבה.
אני מזמין את אדם לחוש מה גופו רוצה לעשות.
הוא קם ומתחיל לרקוד משמחה, דמעות שותפות את עיניו.
אני מזמין אותו להסתובב ולהסתכל על אבותיו.
הוא עושה כך ומחבק את אביו.
בשפה קונסטלטיבית אני מזמין את האב לומר לו: "מכאן הגעת" ולהצביע על השושלת.
תחושת החיבור והתמיכה מעמיקה וכולנו חשים בזאת.
חלק מהא/נשים במעגל קם על רגליו.
אני מזמין את האב לומר: " אתה בני, אני נתתי לך חיים, קח ממני מה שנכון לך ומה שלא תשאיר איתי".
הפעולה הזו מעצימה עוד יותר את אדם. וכולנו כמו לא יכולים להתאפק מוציאים קולות של הידד ושמחה.
"כשזה יהיה הזמן אני מזמין אותך להסתובב ולהפנות את מבטך מהעבר שלך אל עבר העתיד כאשר הפעם יש לך את תמיכת השושלת" אני לוחש לו.
לאחר כמה רגעים אדם מסתובב. דמעות של אושר מגיעות יחד עם תחושת הקלה ותמיכה גדולה.
"המפשט "אין לי משמעות" מרגיש לי חסר משמעות פתאום" אומר אדם.
"החיבור לעבר כל כך ממלא אותי שעולה בי תחושה של תינוק סקרן שבא לגלות את העולם, להתנסות בו. לחוות את עצמי דרך החוויה. לשם כך באתי" אומר אדם.
**באתי לעולם בשביל לחוות את עצמי דרך החוויה**
וואו איזו משפט חזק לסיים איתו את הריטריט. אנחנו נושמים איתו. נותנים לו לגעת בנו.
איזה תזמון מרגש.
הסיפור של אדם והתהליך הקבוצתי נוגע בכל אחתד מאתנו במקום שלו במסע האישי.
הצורך בתמיכה שפעמים רבות חסר. הפירושים, ההשלכות והמסקנות שהכתבנו לעצמנו בנפשנו מתוך כך והרבה פעמים מאמללות אותנו, עד שאנו נפגשים עמן.
אדם יצר את בתוכו חיבור מחדש. מידע של תחושות שזורמות ומחווטות מחדש את מערכת העצבים שלו. החיבור הפנימי המעצים שרציתי ליצור בחוויה הפנימית של כל המשתתפים עם צאתנו בחזרה לסדנה של החיים קרה עכשיו מעצמו.
ואני קיבלתי מתנה גדולה שיצאתי איתה אל החיים.
מפגש עם צל ה"אני חסר משמעות ואני לא רוצה שאתם תגלו את זה".
אם אני בוחר לחנוך א/נשים לעצמאות רגשית, מחשבתית, מינית, חברתית, זה וואחד צל מופלא ומשחרר לפגוש בדרך.
אדם שיחרר את חבריו מהתפקיד שהם ייצגו עבורו במהלך הקונסטלציה והתחבקנו כולנו.
בלילה הקופירייטר שבי הגה את הסלוגנים למסעות הבא:
"Experience the Experience"
"From shadow to light"
חווה את החוויה
מצל לאור 🙂
מוזמנים להצטרף אלי למסעות הבאים מידע נוסף כאן>>>
באהבה רבה
אור קורן – מוביל סדנאות ומסעות עומק בארץ ובעולם
