אני חוזר מ- 2 ריטריטים של איסטה בקליפורניה.
מחדש עצמי בטבע המדהים, האוויר הנקי והמים הצלולים של הר שסטה.
יאללה איזה מסע עומק טרנספורמטיבי זה היה.
אינטגרציה עמוקה בין כל חלקינו – לב, גוף, מיניות, רגשות, מודעות ונוכחות.
יחד עם חוויות ההגשמה והמשמעות של להיות שותף להובלת 60 אנשים הבוחרים לחיות במלאות להעצים את האהבה ולהביא מתנתם לחיים,
עברתי בעצמי אתגרים גדולים בימים אלו.
נפגשתי באופן שורשי עם חווית פחד מקפיא מביקורת, אי קבלה ונטישה.
הייתי צריך להתמסר במלאות למה שעברתי בתוכי ולא משנה כמה כבר עבדתי עם עם זה בחיי, כדי לאפשר לענן שאפף אותי להתפוגג אט אט ממלא חוויות עבר עם או בלי שם שמכל מיני סיבות כפתורי האזעקה שלהם נלחצו.
באחד הלילות נזכרתי בסשן שעברתי לפני 10 שנים בערך.
זה היה קצת לפני שההקשבה הקוונטית נולדה לעולם.
אברהם ליפשיץ המטפל הסתכל לי בעיניים ובכפות הידיים ואמר לי:
יש לך סוד ! והסוד הוא: "אני פגיע" !
כל עוד אתה מסתיר אותו, לא תוכל לממש ייעודך בכדור הארץ.
באותו רגע עם אברהם לא הבנתי על מה הוא מדבר
כבר הייתי מורה, לימדתי וגם טיפלתי,
אך הייתה חוויה של תקרת זכוכית שלא רציתי לראות.
ממבט לאחור אני מבין כיום שהסתכלתי פנימה לתוכי
רק עד גבול מסוים שהיה בטוח עבורי.
הלילה עבר ובהמשך השבוע הסכמתי והעזתי לצלול ללבי.
זה היה מורכב גם להחזיק מרחב ולהוביל,
גם להיות בעצמי תלמיד מתמסר ובאופן מסוים
לתת למקום הנזקק שבי מקום ונראות בפני עצמי.
בכל פעם שנשמתי עמוק אפשרתי כמה שיכולתי
להיפגש עם הפגיעות שבי ולהיות איתה בנוכחות של הר ובהקשבה מלאה.
לאט לאט ההסכמה לפגוש פגיעות החלה להביא לעוצמה.
לא כי כבר לא פחדתי, אלא כי פחות פחדתי לפגוש את הפחד.
המתנה שלי החלה להדהד לשדה. עוצמה כנה ואמתית. מכאן יכולתי כמורה/מטפל/חבר לאפשר למי שאיתי לפגוש את עומקיהם ואת עוצמתם.
סיימתי את המסע הזה בהודיה גדולה ובחוויית התעלות.
אנחנו באמת יוצרים כאן תרבות חדשה/ישנה של לב, כנות, בהירות, יושרה, חיבור, שכל כך חשובים לחיים ולהמשך הקיום שלנו כאן על האדמה.
כמות אהבה וההוכרה שקיבלתי הייתה רבה.
אך מה שהיה לי חזק ומשמעותי כאן זה היכולת וההסכמה שלי לקבל את האהבה הזו גם ברמה האנרגטית והפיזית בגוף. ולא רק לחייך עם פי טבעת מכווץ ולומר תודה מבלי שאני באמת נותן למילים ולאהבה של חברי למסע להיכנס לתוכי ולתוך לבי.
אני מאמין שמיכל האהבה שלי העמיק וגדל כי הסכמתי לתת מקום לכל מה שעלה בי במהלך השבוע ולא התנגדתי לו.
פעמים רבות אנו מסתירים את עצם היותנו פגיעים
וסוגרים את האגן והמיניות. את הלב והרגשות. את הראש והאינטואיציה
כי כואב, כי העולם לפעמים מרגיש יותר מדי.
כי נפגענו כל כך הרבה פעמים בעבר.
אך בכך אנו גם מונעים את האפשרות לקבלה של אהבה אותה אנו מבקשים ובלי משים מתנגדים לריפוי לגדילה ולמתנות שלנו, מרחיקים עצמנו מאינטימיות וממפגש אמתי עם יקירנו ועם החיים עצמם על הקושי והיופי שבהם.
עבורי הנהגה אמתית הינה אימוץ מלא של חווית הפגיעות.
מה שהופך אותנו אנושיים, מביא יופי.
בכל פעם שאני מקשיב בכנות לסודות שלי,
ומכיר בכאב שתחתם, נבנה אמון ביני ובין עצמי
כנפי נפרסות עוד לעולם כהנהגה בשלה
והעוצמה מקבלת חופש ביטוי והגשמה גדולים יותר
אני צריך אתכם איתי. אנחנו צריכים אחד/ת את השני/ה במסע הזה.
חזקים ככל שנהיה לא נוכל לעשותו לבד.
על מנת לחולל את השינוי, עלינו להיות השינוי, לתמוך אחד/ת בשני/ה
להיות מי שנועדנו להיות באופן הכי עמוק ומלא שאפשר.
תודה שקראתם . שבת שלום מההרים.
ימים אחרונים לפני שחוזר הביתה. כמו תמיד כבר ממש מתגעגע.
באהבה אור
~~ אירועים הבאים בארץ בקישור כאן ~~
